פיצוץ הדיון בבג”ץ בעתירות בעניין מינוי ראש השב”כ, והמהומה שחוללו במקום שליחי מכונת הרעל ובראשם חברת הכנסת המתלהמת טלי גוטליב, היו רק עוד סימן אחד מיני רבים למלחמתו של נתניהו בשלטון החוק ובמערכת המשפט.
על אף שבג”ץ קבע כי ראש הממשלה מצוי בניגוד עניינים בשל החשדות החמורים נגד אנשי לשכתו בפרשת קטארגייט ובפרשת הבילד, ועל אף חוות דעתה של היועמ”שית כי נתניהו אינו יכול למנות את זיני לראש השב”כ, ממשיכים בממשלה להציג מציאות אלטרנטיבית, להרהר באי־ציות לבית המשפט ולחתור נגד שלטון החוק.
השבוע גם נחשפנו לציוציו שומטי הלסתות של הנשיא טראמפ, שקרא לבטל את משפט נתניהו. אינני בטוח עד כמה לטראמפ באמת אכפת מנתניהו, וייתכן כי זו דרכו לקדם את מדיניותו ואת הסדרי השלום החשובים באזור, אך קשה להאמין שהציוצים האלה לא הוזמנו מבעוד מועד.
התבטאותו של טראמפ העלתה מטבע הדברים שוב לסדר היום את עניין עסקת הטיעון לנתניהו, אך נראה כי ראש הממשלה מעוניין בהסדר במעמד צד אחד ובביטול משפטו ותו לא. כאילו אין מדובר במערכת משפט עצמאית ובמדינה דמוקרטית המקדשת את עקרון השוויון בפני החוק.
נתניהו רוצה עסקת טיעון בלי לשלם את המחיר: בלי קלון ובלי פרישה מהחיים הפוליטיים. אלא שמומחי משפט רבים, וביניהם נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, שהתבקש לתווך, סבורים כי אין חיה כזו. אפילו במסלול של חנינה מהנשיא יהיה חייב נתניהו להודות בחלק מהעבירות המופיעות בכתב האישום.
וכך, על אף מראית העין הממלכתית שנתניהו מנסה ליצור, הניסיון לעקם את הדמוקרטיה לצרכיו לא פסק ולו לרגע בכל ימי המלחמה, ובכלל זה במהלך המלחמה נגד איראן. למרות האתגרים הלאומיים האדירים, ניסיון ההפיכה המשטרית נמשך באינספור יוזמות והצעות חוק.
יתרה מכך, על אף שנראה כי עדיין לא הגענו למשבר חוקתי משום שהממשלה עדיין לא העזה שלא לציית לפסיקת בג”ץ, בפועל אנחנו בעיצומו ממש. שהרי איך אפשר לתאר אחרת את ההחלטה השערורייתית של שר המשפטים שלא להכיר בנשיא בית המשפט העליון.
הניסיון המלאכותי למרק את כל כתמי נתניהו ולהציג לנו עובדות חלופיות שאינן אלא שקרים מפוארים לא פוסח גם על הנורא מכל, טבח 7 באוקטובר. האמירה המקוממת של מקורבו של נתניהו, נתן אשל, לפיה עד הבחירות כולם ישכחו מאסון 7 באוקטובר, היא עוד ניסיון לייצר מציאות אלטרנטיבית. עוד קודם לכן ניסה אריה דרעי להציג פרשנות חיובית מזעזעת לאסון, כשהעז לומר כי הטבח הציל את עם ישראל.
הניסיון הנואל הזה לא יצלח. לא רק שהציבור זוכר, הוא לא שכח ולא סלח. העדות לעומק הפצע של 7 באוקטובר היא המציאות שבה גם אחרי מתקפה מוצדקת ואפילו היסטורית של ישראל באיראן, עדיין סדר היום הציבורי נע סביב האסון והשבת החטופים, ואף אחד אינו יכול לשכוח שהאחראים למחדל ביום הנורא הזה הם לא רק הצבא אלא גם הדרג המדיני בראשות נתניהו.
אחת העובדות החלופיות שנתניהו מנסה למכור לנו היא, כמובן, הניצחון המוחלט בעזה. אבל כבר כמעט שנה ותשעה חודשים הוא לא מצליח להכריע את חמאס וניהול המלחמה הכושל עולה לנו במחיר דמים נורא ובכך ש־50 חטופים עדיין לא שבו הביתה.
אין ספק, את חמאס היה צריך להשמיד, אך כעת, משהממשלה נכשלה בכך, יש להמתין לשעת כושר אחרת, ובינתיים לסיים את מלחמת השולל שהתארכה בשל החשש מנפילת הממשלה, ולהשיב את כל החטופים הביתה בבת אחת, בלי פעימות אכזריות.
אם אפשר היה לסיים את המלחמה מול איראן בלי להכריעה, ואם אפשר היה להגיע להפסקת אש מול חיזבאללה על אף שהוא לא חוסל סופית, אפשר וצריך, עם קצת עזרה מטראמפ, לסיים סוף־סוף את המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל ולהשיב את הבנות והבנים לגבולם.
