בעיצומו של המשבר הקשה הפוקד את החברה הישראלית בולטת נחיצותה של הנהגה אחרת, או מחודשת, לאופוזיציה. אם לא תיבנה הנהגה כזאת, תיקבע דמותו של המפעל הציוני לדורות על ידי הקואליציה הנוכחית.
בתוככי מצב זה עשה רב-אלוף (במיל.) גדי איזנקוט מהלך אמיץ, אך גם בו בולטות חולשות. במסיבת עיתונאים שקיים ב-1 ביולי 2025, מייד לאחר פרישתו מ"המחנה הממלכתי", הציג בקצרה את משנתו: "חשבתי שלמחנה הממלכתי חשוב תהליך דמוקרטיזציה שקוף ועמוק, שיפיח רוח במפלגה ויבנה אותה כמפלגה מרכזית וחלופה שלטונית. לצערי זה לא התבצע".
רצונו של איזנקוט לחולל דמוקרטיזציה של המחנה הממלכתי, ואולי של הגוש המפלגתי שבכוונתו לפעול להקמתו, הוצג על ידו כחלק ממהלך של יצירת חלופה שלטונית לקואליציה הנוכחית. הצדק עימו. תנועת המחאה לא תוכל לנהל מאבק אפקטיבי נגד המהפכה המשטרית כל עוד מפלגות אופוזיציה מרכזיות מתנהלות ללא דמוקרטיה פנימית מלאה. ואיננו יודעים עדיין כיצד תיבנה מפלגת "בנט 2026" החדשה. האם יצליח איזנקוט להקים בתוך האופוזיציה גוש מפלגות דמוקרטי? ימים יגידו.
ואולם, דמוקרטיה אינה רק דבר מה ארגוני. לדמוקרטיה יש צדדים נוספים המהווים את תשתיתה. בהמשך דבריו בלט העדר התייחסות נאותה אליהם: "לפני שלוש שנים הקמנו… את המחנה הממלכתי. הרעיון שעמד לנגד עינינו היה ליצור חיבור של מרכז וימין שיוביל קו ציוני ממלכתי, דמוקרטי, ליברלי, לאומי ומאחד על בסיס תפיסת ביטחון אקטיבי, חינוך ממלכתי, כלכלה חופשית… ערבות הדדית".
ליברליזם הוא מושג שאין בו התחייבות לצדק חברתי. דבקות ב"דמוקרטיה ליברלית", מושג שגם יאיר גולן מתעקש להחזיק בו, היא בפירוש הימנעות מציון המושג הנכון: "דמוקרטיה סוציאלית" (דמוקרטיה על יסוד מדינת רווחה). הביטוי המשלים, "כלכלה חופשית", מעיד על היעדר תפיסה חברתית-כלכלית הקשורה קשר הדוק לדמוקרטיה.
מדינת הרווחה היא בסיסה החברתי-כלכלי של הדמוקרטיה המודרנית. היא, ראשית, מעורבות ממשלתית לקידום הייצור על ידי מענקים ואשראי נוח וריסון סוגי הון (בנקים רבים, מונופולים, ספסרי בורסה), שצמיחה כלכלית רצופה מנוגדת לאינטרסים שלהם.
שנית, מדינת הרווחה מעניקה שירותים חברתיים מקיפים ושווים, חינמיים, על יסוד מיסוי פרוגרסיבי. לימודים והשכלה חינם מהגיל הרך עד האוניברסיטה ושירותי בריאות המעניקים כל טיפול וכל תרופה (ללא "סל תרופות" סלקטיבי) הם שיאה, הידוע כ"עיקרון האוניברסליות". ציבור רחב הנהנה מביטחון כלכלי ומפותח אינטלקטואלית הוא בסיסה האנושי של הדמוקרטיה.
ואולם איזנקוט או יאיר גולן, או מנהיגי אופוזיציה ומחאה אחרים, נמנעים מלציין את חשיבותה של מדינת הרווחה, ואינם מציעים, לדוגמה, להגדיל את ההוצאה הציבורית האזרחית של ישראל בשיעור ניכר (יותר מ-170 מיליארד ש"ח לפי נתונים שלפני המלחמה) כדי להשוותה לממוצע של ארצות ה-OECD, כמובן על יסוד מערכת מיסוי הרבה יותר פרוגרסיבית מהנוכחית. הגדלה כזאת גם הייתה מסייעת רבות לשיקום האזורים שנפגעו במלחמה, מעל ומעבר לתוכניות הממשלתיות. בכך אין הם מְבַדלים את עצמם מהקואליציה השולטת.
גם מהבחינה המדינית-ביטחונית בלטה עמימותו של איזנקוט. כשהתראיין אצל בן כספית ב"מעריב" (ב-22 וב-29 בינואר 2022), דיבר על הצורך בהיפרדות ביטחונית ולאומית מהפלסטינים. אבל גם אז הוא נמנע מלומר לציבור דברים כהווייתם: אין פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא על ידי הקמת ישות מדינית פלסטינית לצד מדינת ישראל, כמובן תוך שמירה על נכסים ביטחוניים, בראשם בקעת הירדן והמדרונות הגולשים אליה (ורמת הגולן בצפון), בידי ישראל (לפי עקרונות "תוכנית אלון").
הישות המדינית הערבית, שתקום במרבית רצועת עזה ובשטחים צפופי האוכלוסין ביו"ש ותהיה מפורזת, אינה חייבת להיות מדינה פלסטינית עצמאית. נכון לנסות להחיות את רעיון המדינה הירדנית-פלסטינית (כפדרציה, למשל), שהפכה בשלב מוקדם לחלק מהותי של "תוכנית אלון". אולם, הנהגת האופוזיציה, כולל זאת של מפלגת "הדמוקרטים", חוששת להציג בפני הציבור פתרון מדיני-ביטחוני, שעיקרו "שתי מדינות לשני עמים".
בכך משחקת הנהגת האופוזיציה לידי יוזמי ומקדמי ההתיישבות בלב הגדה המערבית, שתכליתה האמיתית היא הנצחת הסכסוך עם הפלסטינים וערעור או עיכוב הסדרי שלום בין ישראל למדינות ערביות אחרות. הללו הם מרכיב מרכזי בתוכניתם של יריבי הדמוקרטיה: החזקתנו במאבק מתמיד על קיומנו ללא אפשרות נאותה להיאבק למען חברה חופשית. והתיישבות זו גם מהווה סכנה גדולה לאופייה של ישראל כמדינה יהודית.
ודבר אחרון, ולא פחות חשוב, הוא שמירה על אופיים המוסרי של המדינה וצה"ל. אין דמוקרטיה איתנה ללא ציבור וצבא מוסריים. מייד עם פתיחת מלחמת חרבות ברזל, בעקבות זוועות שבעה באוקטובר 2023 שביצע חמאס, ביקשו יריבי הדמוקרטיה לדרדר את ישראל וצה"ל מבחינה מוסרית.
האמירות שלפיהן "אין בלתי מעורבים" ברצועה נועדו להביא להרג רחב של אזרחים פלסטינים, לא לתכלית צבאית. חיילים ומפקדים אכן התנהגו בניגוד לקוד האתי של צה"ל ("רוח צה"ל") המעלה על נס את "טוהר הנשק", כלומר את אי הפגיעה בחייהם, בגופם ובכבודם של מי שאינם לוחמים או שנפלו בשבי. הקוד יונק, כאמירתו שלו, "מערכי מוסר אוניברסליים המבוססים על ערך האדם וכבודו".
אין ספק כי נעשים ניסיונות מחושבים להחמיר את הנסיגה המוסרית ברצועה ולהופכה למנת חלקו של הצבא כולו, כביכול בשם החתירה לניצחון מוחלט (ונוכחנו כבר, כי בשם חתירה זו גם נמנעת הממשלה מעסקת חטופים). לאחרונה עולה התוכנית הבלתי מוסרית בעליל להעתקת חלק ניכר מתושבי רצועת עזה ל"עיר הומניטרית" ב"מרחב מורג" המצומצם והחרב. הממשלה תטיל על צה"ל ביצוע מהלך זה, שיכתים את החברה והצבא היהודיים גם יחד. השלכותיה של סיטואציה כזאת על בניין הדמוקרטיה בישראל – מי ישורן.
אבל, איזנקוט – ומנהיגי האופוזיציה האחרים – שותקים. אין הם מכריזים כי הצבא צריך להקפיד הקפדה יתרה על "טוהר הנשק" כחלק משמירה על הדמוקרטיה וכי על ראשיו לסרב לעשות מעשים מסוימים, שאותם יציינו במפורש, כמו מניעת הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה או דחיסת תושבי הרצועה ל"עיר ההומניטרית" הבלתי אנושית.
בקיצור, דרושה לאופוזיציה הנהגה אמיצה, שתצא לציבור עם חזון חלופי לתפיסותיה של הקואליציה הנוכחית, שיכלול: דמוקרטיזציה מלאה של הזירה המפלגתית (כחלק מהמאבק נגד המהפכה המשפטית), בראש ובראשונה של מפלגות האופוזיציה עצמן, תפיסה חברתית-כלכלית של מדינת רווחה, הקמת ישות מדינית ערבית-פלסטינית לצד ישראל והצלתם של החברה והצבא מהידרדרות מוסרית.
ד"ר אורי זילברשייד מלמד פילוסופיה מדינית ומשפט חוקתי בתוכנית לביטחון לאומי בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה
