רק זה היה חסר לנו – דניאלה וייס אצל פירס מורגן. הזויה, מוחאת כפיים כשמתלהבת מעצמה, מחייכת כשלא צריך, ומפריחה לאוויר רעיונות תלושים. כשמורגן שואל אותה, "עזה קטנה עם שני מיליון תושבים, מה תעשי איתם?" היא עונה, "אפריקה גדולה. שיילכו לאינדונזיה או מצרים".
זה הפך להיות ספורט של ישראלים לנחש מי המרואיין המביך הבא אצל פירס מורגן, ששוב יוציא אותנו רעים מוזרים עילגים ובורים בעולם. תוכניתו משודרת ביוטיוב ופונה לקהל בריטי ועולמי. כל צופה קבוע יכול להשתכנע במהירות שישראל יצאה מדעתה לחלוטין ועלתה על לוויין שהתנתק מכדור הארץ. וזה עוד איש תקשורת שתמך בישראל בתחילת המלחמה.
אחרי ששגרירת ישראל באנגליה, ציפי חוטובלי הופתעה מהשאלה הקבועה שלו – "כמה ילדים עזתים נהרגו?" היא ענתה ש"זה לא רלוונטי", אחרי שצלה על הגריל את השר עמיחי שיקלי שאין דרך להגיד את זה בעדינות, פשוט שיקר כשהתכחש לכך שהאשים את מורגן באנטישמיות, מורגן שלף ציוצים של שיקלי שמוכיחים את ההיפך, ואחרי שגם השרה לשוויון חברתי מאי גולן הגיעה וענתה לו על שאלת הילדים העזתים את התשובה הבוגרת הבאה "אני יודעת, אבל אני לא אגיד לך", אמש הוא אירח את "סנדקית ההתנחלויות", לדבריו, דניאלה וייס.
אין מי שמייצגת נאמנה ובדיוק את תנועת ההתנחלות כמו דניאלה וייס
— שלום עכשיו (@PeaceNowIL) July 17, 2025
וייס התראיינה מביתה. היא לבשה חולצה לבנה מכופתרת, כשמאחוריה מנורת לילה דולקת. היא פוערת עיניים לשאלותיו כאילו הולכת לטרוף מישהו. היא אומרת: "המדינה ניתנה לנו מאלוהים, הערבים לא רוצים אותנו, סליחה מה השם שלך? אני לא יודעת על מה אני מדברת… עם מי אני מדברת?", היא מבררת בדקה התשיעית לתוכנית מי הוא. "שמי הוא פירס מורגן" הוא עונה. "מורגן? אני יכולה לקרוא לך מורגן?" חוזרת ושואלת, פעם ראשונה שהיא שומעת את השם הזה כנראה, "שמי הוא פירס מורגן". הוא עונה שוב. היא יודעת איפה זה יצהר ואיפה ממוקמת אחוזת שלהבת, אבל אין לה מושג למי היא מתראיינת.
אבל השיא עוד לפנינו. מורגן שאל "מה נותן לך את הזכות לגרש חפים מפשע מבתיהם? זה פשע מלחמה". וייס מנסה לענות, אבל לדברים שלה כבר אין משמעות. כי היא עושה את הדבר המדהים הבא: היא לוקחת את שתי הידיים שלה, שמה אותן משני צידי הפה כמו רמקול, וצועקת "כי דיי אטקד אס. אטקד. אטקד. אטקד יזראל און דה סבן אוף אוקטובר…מה לא ברור במה שאני אומרת?". גם אם היא צודקת, היא סתם נראית מטורפת.
ייאמר לזכותה של דניאלה וייס שתמיד הייתה אידיאולוגיסטית אמיתית. מאמינה בארץ ישראל השלמה. במובנים מסוימים היא גם ניצחה. רוב הישראלים נעים ימינה ומבינים שוויתורים, נסיגות והבנות זמניות רק דוחות ומעצימות את המלחמות הבאות. האויב מולנו רוצה להשמידנו ואנחנו צריכים להקדים אותו. זו תפיסה שהיא אוחזת בה כבר מספר עשורים. רעיונותיה שנראו מופרכים בשנות ה-90, נשקלים היום ברצינות בחדרי הממשלה הסגורים, אבל בעולם אין לזה כמעט קונים.
מורגן משתמש בדרכים צהובות, נכלוליות וזולות להוציא את המרואיינים שלו קרינג'ים. הוא יודע שהמרואיין שומע אותו בדיליי, והאנגלית שלו טובה יותר, לכן הוא ממשיך ושואל ותוקף במשפטים ארוכים את אותה שאלה, והמרואיין מגמגם, מנסה להשחיל מילה. אבל וייס, עושה יותר מזה, היא מסובבת את אישוני עיניה, מכווצת את גבותיה, מסתכלת ימינה ושמאלה אנה ואנה מחפשת ישועה. "למה אתה שואל את אותה שאלה שוב? אני לא רואה אותך, זה קשה לי ככה", היא נראית בהתקף של בלבול, מורגן לא צריך לעבוד קשה, הראיון כולו יכול להיכנס למצעד הטרלול.
הראיון נגמר בקטע שהפך ויראלי, ואותו צייץ מורגן, בו הוא חוזר ושואל את השאלה שבסך הכל מזמינה את המרואיין לגלות אמפתיה "איך את מרגישה עם זה שצה"ל הרג יותר מ-20 אלף ילדים פלסטינים? למה לא אכפת לך מהם?".
יש לי אמפתיה לכל ילדי עזה החפים מפשע שנהרגו בגלל ארגון טרור שהשתלט על חייהם וחיינו. שיחזירו את כל החטופים והמלחמה תסתיים בתוך שעה. זו יכולה להיות התשובה, שהיא לא נתנה.
