הרי חצי נחמה לישראלים החוששים לגורל הדמוקרטיה בציון: הם לא לבד. לפני שבועיים הרומנים כמעט המליכו על עצמם דמגוג מוחלט אוהד ולדימיר פוטין שכבר החל מתרברב במעצרים הפוליטיים שתכנן – אבל הוא הובס בפער קטן. לפולנים ביום ראשון היה פחות מזל: הפופוליסט שלהם – סקפטי לגבי אירופה, מתעב להט"ב וחובב "רפורמה משפטית" – נבחר לנשיא בפער של שברי אחוזים.
נשיא פולין הנבחר קרול נברוצקי, מתאגרף והוליגן כדורגל לשעבר המואשם בקשרים לעולם התחתון, הוא מעט יותר מתוחכם מג'ורג' סימיון שהובס ברומניה – אך שניהם מייצגים את אותו וירוס שמתפשט בחלקים נרחבים מן העולם. מדובר ברעיון שלממשלה נבחרת כוח כמעט בלתי מוגבל; שומרי הסף – בתי משפט עצמאיים, פקידות מקצועית, מוסדות מדינה א-פוליטיים ועיתונות ביקורתית – כל אלה "אויבי העם" עד שיוכיחו נאמנות.
ה"דמוקרטיה" שלהם היא לא יותר מעריצות הרוב ללא שום הגנה על יחידים ומיעוטים וללא מחסומים מפני שחיתות – וזו אינה דמוקרטיה. אלא מה? נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הוא המנהיג העולמי של התנועה. כך יוצא שמנהיג המערב לכאורה תומך היכן שאפשר באויבי המערב – וזה קרה הן ברומניה (ללא הצלחה, כי הליברל ניקושור דן ניצח, אם כי בקושי) והן בפולין (שם זה נגמר בתבוסה לכוחות הפרו-אירופאים).
לישראלים אורבת סכנה דומה, כי המונים ממשיכים לתמוך בימין כאן גם כאשר צריך להיות ברור שאיננו דמוקרטי. בכל המדינות הללו – כמו במקומות נוספים רבים – רוב הציבור פשוט אינו משוכנע שדמוקרטיה משמעה יותר מקואליציית רוב בבחירות אחת לכמה שנים.
רבים פשוט לא שותפים לתפיסה שהגנה על מיעוטים, זכויות פרט, מגבלות על הרשות המבצעת ומערכת משפט מקצועית, חזקה ובלתי נבחרת – הן קריטיות להגדרת חברה כדמוקרטית. כך שקל מאוד לעבוד עליהם שדיקקטורה נבחרת היא לגיטימית. זה כשלון מוחלט של החינוך לדמוקרטיה, וליתרונות הליברליות, בכמעט כל המדינות.
טראמפ לא רק מעריך דמוקטטורים ודיקטטורים אלא שהוא גם בז לברית הטראנס-אטלנטית ולסדר העולמי שארה"ב הובילה: הוא כבר יצא מארגון הבריאות העולמי – שלא נופתע אם נאט"ו או קרן המטבע בדרך. אמריקה, שהייתה פעם עוגן העולם החופשי, מתנערת מתפקידה ההיסטורי.
ניתן לתהות: כיצד אדם שפוי תומך בזה, בארה"ב עצמה או בכל מקום אחר? למה הפולנים תמכו במועמד של מפלגת חוק וצדק, שכבר שלטה במדינה ועשתה כל מה שיכלה לחסל את התקשורת החופשית ועצמאות המשפט?
היו סימני אזהרה כבר שנים: השתלטותו של ויקטור אורבן על הונגריה, חניקת טורקיה בידי רג'פ טאיפ ארדואן, והפופולריות של פוטין כשעוד היתה ברוסיה חצי-דמוקרטיה. במערב אירופה הימין הקיצוני מתעצם – מהמפלגה הגרמנית AFD, דרך חבורת לה-פן בצרפת ועד Reform UK הבריטית.
ובינתיים, בארצות הברית, הדמוקרטים – למרות שהתמודדו מול עבריין מורשע שבז למערב – הפסידו גם את שני בתי הקונגרס וגם את ההצבעה הפופולרית לנשיאות לראשונה זה עשרים שנה. כל זה אמור להבהיל כל מי שאכפת לו מהאמת, מנורמות או מערכים דמוקרטיים בסיסיים.
מגיני הדמוקרטיה הליברלית נראים אבודים. הם מזהים את האופל ומגנים את הבוחרים שפונים ימינה, אך בקושי בודקים האם להם יש אחריות. לא מספיק להביס את הסימיונים בקלפי. צריך להבין מדוע הם חזקים – ולהלחם בחוכמה.
להבין את הבעיה לעוקמה
ראשית, הליברליזם הפך מזוהה עם אורתודוקסיה תרבותית פרוגרסיבית שרבים מאוד נרתעים ממנה ממש. מה שפעם היה פוליטיקה של סובלנות והכלה, נתפס כיום – לעיתים בצדק – כאובססיה לזהות, רגישות מופרזת לפגיעות, ואטימות לביקורת עצמית. ה"ווק" הפך לדת חלופית של האליטות הפרוגרסיביות – והוא מפחיד רבים יותר מהמגמות האנטי-דמוקרטיות.
ההתמקדות הבלתי פוסקת בזהות מגדרית, מחיקת הבחנות בשם הכלה, ואכיפה נוקשה של קודים חברתיים חדשים – כל אלה גרמו לניכור של מעמד העובדים והפכו את המושג "ליברלי" לרעיל בחלקים רבים מהעולם. וזו אירוניה – כין אין שום דבר ליברלי ב"ווק" – המושגים התמזגו מלאכותית.
רבים מהמצביעים לפופוליסטים ימניים חיים במצוקה ממשית. וזה מוביל לנקודה השנייה: שחיתות. בדמוקרטיות רבות – ורומניה בהחלט ביניהן – הליברליזם הוכתם בשחיתות שנסבלה ולעיתים אף טופחה בידי שליטים. ציבור גדול במקומות כמו רומניה – אך גם בארה"ב – מרגיש מרומה. הובטח לו שלטון חוק ובמקום זאת ראה אליטות מתעשרות בלי סוף. כשאומרים לאזרחים שליברליזם פירושו צדק, אך הם רואים מערכת משפט מתכופפת בפני השררה ופוליטיקאים שגונבים ללא חשש – למה שיגנו על המערכת?
המודל הכלכלי שהחזיק את הסדר הליברלי מאז סוף המלחמה הקרה נכשל עבור רבים. ארבעה עשורים של גלובליזציה יצרו צמיחה אדירה – אך הפירות התחלקו באי שיוויון קיצוני. הערים שגשגו, אליטה מקצועית בינלאומית פרחה, אך חלקים גדולים מהאוכלוסייה נותרו מאחור. השכר לא עלה. הביטחון התעסוקתי נעלם. במזרח אירופה, הפערים חריפים אף יותר: ההבטחה "להשיג את המערב" התגשמה עבור חלק – ורבים אחרים נותרו בעוני. כאשר דמוקרטיה ליברלית מזוהה עם קפיטליזם פרוע ואי צדק מתמשך, האמון בה נשחק.
לכן הלאומנות הכלכלית לא נעלמת. היא לא תופעה חולפת או גחמה של טראמפיזם – היא קריאת מחאה נגד משרות שנעלמו, תעשיות שהתפוררו, וקהילות שנזנחו בשם היעילות. אף אחד לא שאל את הציבור האם הוא מסכים לעסקת הגלובליזציה: סחורות זולות תמורת דה-תיעוש, חוסר ביטחון תעסוקתי ואובדן ריבונות כלכלית. כן, המערכת ייצרה אייפונים במחירים נמוכים. אבל היא גם הביאה ייאוש למיליונים. הזעם הפוליטי אינו חסר היגיון.
גם להגירה יש תפקיד. במשך שנים, המפלגות הליברליות המרכזיות טענו שכל התרבויות שוות, ושהזהות נזילה. אך רוב האנשים לא מאמינים בכך. הם מעריכים את תרבותם הלאומית ורוצים לשמרה. הם לא מוכנים שיאמרו להם שהעדפת תרבותם היא גזענות. הם דוחים את הרעיון שגבולות הם לא מוסריים, או שחובתם לקלוט אינספור מהגרים בעלי מסורות שונות לגמרי. זוהי מגמה חזקה מאוד בארה"ב ובמערב אירופה.
אלה אינם נושאים שוליים. הם מהגורמים המרכזיים לכך שהדמוקרטיה הליברלית נמצאת תחת מתקפה. אם מגיניה לא יתעשתו – הם ימשיכו להפסיד. לא כי האלטרנטיבות טובות יותר (הן ממש לא), אלא כי יותר מדי אנשים הסיקו שהשיטה לא עובדת עבורם, ושההנהגה מסרבת להקשיב.
הפתרון אינו לנטוש את הליברליזם – אלא להציל אותו. עלינו להפריד בין הדמוקרטיה הליברלית לבין המטען האידיאולוגי הדורסני שדבק בה בגלל הפרוגרסיבים. לקדם חופש ביטוי – לא תרבות הביטול. לחזק שווקים הוגנים – לא שווקים מוטים. להגן על גבולות – מבלי לחדול מלנהוג באנושיות כלפי מהגרים. להוקיר תרבות לאומית – מבלי לגלוש לשוביניזם. והכי חשוב: לחדש את האמונה בכך שדמוקרטיה יכולה לספק חירות, צדק וכבוד לבני אדם רגילים.
פולין אולי תחזור למוטב. ארה"ב תשרוד איכשהו את השלטון הנפשע של טראמפ. אבל בישראל זו שעת חירום ממש. הבחירות מתקרבות. עוד נצחון אחד של הימין, והעסק כנראה אבוד.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, ויו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים לשעבר ומחברם של שני ספרים על ישראל
