לפני עשור בלבד, אדם אחד העז לעמוד מול אחת המערכות החזקות במדינה ולא מצמץ. קראו לו ברק כהן, עורך דין, אבא ואזרח, אבל בעיקר אדם שלא היה מוכן לשתוק כשדורכים עליו. כשהבנק מרר את חייו האישיים בהליכי גבייה, הוא לא התחנן לרחמים ולא כתב פוסט זועם בפייסבוק. הוא לקח מגפון, חבר או שניים, ויצא לטפל במנהלי הבנק שחתמו על העיקול. לא למשרדים שלהם. לבתים.
כהן וחברי קבוצת "באים לבנקאים" שייסד יחד עם ערן ורד, לא ניהלו מאבק סטנדרטי. הם לא ביקשו אישור להפגין מאף אחד, לא היו נחמדים, בלשון המעטה, והלכו על קצה האלימות הלגיטימית. הם חיפשו צדק. הם עמדו מחוץ לבתים של בכירי הבנקים, קראו קריאות בגנותם, הפגינו ליד מוסדות הלימוד של ילדיהם, תלו כרזות, תיעדו כל רגע והפיצו ברשת, כי כאב להם.
שיטות הפעולה הישירות, החודרניות והחתרניות האלה זעזעו את המערכת. מנהלי בנקים שלא הורגלו להיתקל באנשים מהעולם האמיתי מחוץ לשעות העבודה, או במעלית, שקשקו מפחד. לא רק מהמצלמות, אלא מהבושה. מהחשיפה. מהמראה שכהן הציב מולם.
