הסופר הישראלי דויד גרוסמן הביע צער על דרך ניהול המלחמה ברצועת עזה, וכינה אותה "רצח עם". בראיון לעיתון האיטלקי "לה רפובליקה" אמר הסופר כי הוא נמנע להשתמש במונח שנים רבות, אך הוסיף כי לאחר "מה שקראתי בעיתונים, אחרי התמונות שראיתי ואחרי שיחות עם אנשים שהיו שם – אני לא יכול עוד להתחמק".
"סירבתי שנים להשתמש בביטוי 'רצח עם', אבל עכשיו אני לא יכול שלא להשתמש בו. אני רוצה לדבר כאדם שעשה כל שביכולתו כדי להימנע מלתאר את ישראל כמדינה שמבצעת רצח עם. ועתה, בכאב עצום ובלב שבור, אני נאלץ להודות שזה מה שמתחולל לנגד עיניי", אמר.
גרוסמן ציין כי הוא רואה בפתרון שתי המדינות את האפשרות היחידה כדי לסיים את הסכסוך. "אין אלטרנטיבה אחרת", אמר.
"אני מרגיש בחילה", תיאר הסופר את תחושתו לנוכח מספר ההרוגים ברצועה. "לשים יחד את המילים ישראל ורעב, מתוך ההיסטוריה שלנו והרגישות המיוחסת לנו לסבל אנושי, וכל האחריות המוסרית שתמיד טענו שיש לנו כלפי כל בן אדם, זה הרסני".
"בכל פעם שאני מדבר על ילדים אני חושב על ילדי עזה, על מה שהם עוברים, על העובדה שאין להם בית, על הפצצות שנופלות עליהם בלי שום הגנה. בלי מקלט, בלי גג", אמר. "זו חובתנו לשים את עצמנו בנעליים שלהם, כי מה שקורה להם ברגע הזה הוא באחריותנו. העובדה שהמשבר הזה התחיל בגלל מה שחמאס עשה ב-7 באוקטובר, היום זה לא רלוונטי מול הסבל של הילדים האלה ושל האזרחים התמימים".
לדבריו, "המלחמה יוצרת יותר אנשים לוחמניים מאשר שלווים: זה מעגל קסמים. אלה שהיו צריכים למצוא הוכחה לאכזריות של הפלסטינים, להאשים את כל הפלסטינים, למרבה הצער מצאו אותה ב-7 באוקטובר. בהתחלה אני עצמי איבדתי בהירות. אני מאמין שבשניים-שלושה הימים הראשונים זה היה לגיטימי לרצות נקמה מול כל כך הרבה אכזריות: אבל זה לא לגיטימי שאחרי כל כך הרבה זמן ראש ממשלה עדיין צמא-נקמה. מה אנחנו עושים? איך אנחנו יוצאים מהמצב הזה? אנחנו רוצים עוד מאה שנה של מלחמה? אחרי עשרות שנים של כיבוש, טרור, אלימות: לא מספיק לנו? מה אנחנו רוצים להשאיר לילדים שלנו: עוד שנאה?. החובה שלנו היא להזכיר לילדים שמלחמה ושנאה זה לא האופציה היחידה, שעמים שנלחמו שנים עכשיו חיים בשלום ומתעמתים רק במגרשי כדורגל".
"אולי זה המרחק שלקחתי מישראל. זה לא תמיד היה קל, לפעמים הרגשתי אחראי כי לא הייתי שם: אבל הייתי צריך את זה. חשוב לי לומר דבר אחד: אל תחשבו שאני מאוהב בעצמי, שאני חי בהזיה", נמשיך גרוסמן. "התקווה עשויה לא להיות פופולרית עכשיו, אבל היא לא בלתי אפשרית בעתיד. יש לנו חובה לתת לילדים כלים להתגבר על השיתוק שאנחנו חיים בו. לשנאה יש הרבה סוכנים: ככל שהמלחמה ממשיכה הם גדלים. במצב כל כך רע, לקוות זה פעולת מחאה. אנחנו לא יכולים להשאיר את המציאות בידיים של פחדנים, של מי ששונא או של מי שמסתכל בפסיביות על מה שקורה".
לסיום אמר כי "השלום זה פרספקטיבה רחוקה. אני מדבר על דיאלוג, על סובלנות הדדית: ישראלים ופלסטינים לא יוכלו ללכת יד ביד לכיוון השקיעה, אבל יגיע הזמן שבו הם יצטרכו להתחיל לדבר שוב זה עם זה. שמעתי שבעזה יש אנשים שמפגינים נגד חמאס, אני רואה אנשים בישראל מפגינים נגד הממשלה: לקוות זה לא בלתי אפשרי".
