כמדי שנה, מפרסם ארגון ה-OECD את המלצותיו למדיניות הכלכלית של ישראל. אולם השנה, עושה רושם שמחברי הדוח בחנו את ישראל לא כחברה המורכבת מקבוצות וזהויות שונות עם פערים חברתיים-כלכליים גדולים, אלא כמשק מופשט – אוסף של אינדיקטורים מקרו-כלכליים, יעדי פריון ותמריצים רגולטוריים. נראה שמחברי הדוח התעלמו מהעובדה שישראל היא מדינה שמבקשת לא רק להיות יעילה, אלא גם צודקת, שוויונית ומלוכדת – חברה שבה המדיניות הכלכלית נבחנת לא רק לפי תרומתה לצמיחה, אלא גם לפי תרומתה ללכידות החברתית, להפחתת אי-שוויון ולהבטחת רווחה אנושית בסיסית לכלל אזרחיה.
במקום לראות את מדינת הרווחה כיסוד הכרחי ללכידות חברתית ולשגשוג ארוך טווח, הדוח רואה בה לעיתים קרובות בעיקר מקור ל”עיוותים” או “חסמים”. כך, שורת הצעדים המפורטים אמנם מתמקדים בפריון, בתעסוקה ובצמיחה כלכלית, אך אלו מוצעים תוך אימוץ כמעט אוטומטי של הנחות ניאו-ליברליות: הפחתת רגולציה, צמצום מעורבות המדינה, והסתמכות על כוחות השוק לפתור כשלים מבניים.
אחד הפערים המבניים הבולטים ביותר בין ישראל לבין מדינות ה-OECD הוא בהיקף ההוצאה הציבורית האזרחית – כלומר, השקעת המדינה בשירותים כמו בריאות, רווחה, תחבורה חינוך וסביבה. כותבי הדוח עצמם מציינים את הפער החריג של ישראל מממוצע מדינות ה-OECD, כפי שגם הצגנו לצוות ה-OECD שהגיע לישראל, 31% תוצר בישראל, לעומת ממוצע של 41.2% ב-OECD – פער עצום של 10.2% תוצר. זהו פער שאינו רק מספרי – הוא מוחשי, והוא מורגש היטב במציאות היומיומית של אזרחי ישראל. זהו הפער שכולנו חשנו בו ערב ה-7 באוקטובר – כשהמדינה כשלה לספק מענה מערכתי, מתפקד ומגן בשעת חירום לאומית.
גופים רבים בישראל – ממשלתיים, אקדמיים וחברתיים – קראו לצמצם את הפער הזה באופן יסודי, מתוך הבנה שהוא שורש מרכזי לפערי שירותים, אי שוויון ואי-אמון במוסדות המדינה. אולם, הדוח של ה-OECD ממליץ בפועל על צמצום חלקי בלבד של הפער – תוספת של כ-1.8% תוצר בפריסה על פני 15 שנה!, כאשר בשנה הקרובה, התוספת עומדת על כ-0.2% תוצר בלבד. בהינתן שהפער מול ה-OECD הוא מעל 10% תוצר, מדובר בהמלצה שאינה עומדת בפרופורציה – זוהי תגובה תקציבית זניחה לאתגר מבני עמוק.
הדוח נותן לגיטימציה להמשך מדיניות של מדינה “רזה” – גם כשהמשמעות היא תשתיות קורסות ומחסור בשירותים בסיסיים. גרוע מכך, גם את אותה תוספת מצומצמת ממליץ הדוח לממן ברובה דרך אמצעים רגרסיביים – ביטול פטורים ממע”מ, מיסים על פלסטיק חד-פעמי, שתייה ממותקת, אגרות גודש – במקום לשקול הרחבת מיסוי פרוגרסיבי על רכוש, עיזבון או רווחי הון.
שורת המלצות נוספת בדו”ח מדגישה במידה רבה את הצורך בצמצום מעורבות המדינה בכלכלה. המלצות כמו ביטול פיקוח מחירים, הקלת רגולציה, הקטנת חסמים לייבוא והפחתת מכסים – תוך העדפת תחרות כמענה כמעט בלעדי ליוקר המחיה. זו גישה שבנק ישראל העיד עליה, בדוח הבנק משנה שעברה, שלא הניבה תוצאות בעשור האחרון, והיא גם מתעלמת מהצורך העמוק, הקיים בישראל, בוויסות השווקים הריכוזיים – מזון, בנקאות, נדל”ן.
מעל הכל, בולט בהיעדרו בדוח דיון ערכי כולל במודל הצמיחה של ישראל. מהו מודל הפיתוח הרצוי? כיצד נבטיח שהצמיחה הכלכלית תהיה מכלילה? מה מקומה של סולידריות חברתית במדינה עם פערים מבניים עמוקים? כיצד ניתן לעשות את זה בצורה אחראית? בהיעדר שיח ערכי, המסר הסמוי של הדוח הוא: כל עוד הכלכלה צומחת, החברה תסתדר. זוהי תפיסה מסוכנת במדינה רבת-שסעים, החווה קיטוב מתגבר ופערים מחריפים בין מרכז לפריפריה, בין יהודים לערבים, ובין מגזרים סוציו-אקונומיים שונים. בפורום ארלוזורוב הצענו מסלול אחר – אחראי, הדרגתי וכולל – שמחבר בין יעדים כלכליים לבין מחויבות חברתית. הגיע הזמן לשנות פרדיגמה.
