אמא נפטרה בראשית השבוע שעבר. צער הפרידה הוא כמובן ענייני האישי, אבל גילה של אמי, כמעט 96 וחצי שנות חיים, הוא דווקא עניין לציבור. למה?
ראשית מפני שלא מדובר במקרה נדיר. כלומר, לעזוב את העולם בשנתך ה-97 נחשב עדיין מעל לסטטיסטיקה, אבל מדובר בעניין שהולך ונעשה נפוץ יותר ויותר. למעשה אם נבחן את גיל הפטירה הממוצע לנשים, בערך 85 שנים, נראה שהוא מושפע מאוד מנשים שהלכו לעולמן בגיל צעיר.
רוצה לומר, למי שהגיעה בבריאות טובה, למעט כמה בעיות גריאטריות שהן כמעט בבחינת כורח המציאות, לגיל הזה, יש סיכוי סביר לעבור את גיל 90 ואף למעלה מכך. כלומר – לחיות עוד כ-30 שנה מעל לגיל הפרישה. אמי, למשל, שהייתה גננת לאורך כל חייה הבוגרים, הייתה פנסיונרית במשך 35 שנים שבהן שמרה על רמת חיים טובה.
אמנם גבר שיפרוש מעמל, כחוק, בגיל 67, וייפרד מהעולם על פי הלוח הסטטיסטי של תוחלת חיי הגברים בישראל בגיל 83 (גם כאן עיגלתי מעט למעלה), יצטרך לממן רק 16 שנות חיים ללא מקור הכנסה מעבודה, אבל גם כאן הסטטיסטיקה מטעה – אם הגיע אל "סף המוות הסטטיסטי" בבריאות טובה, גבוהים סיכוייו לחיות לפחות 20 שנים על חסכונותיו, בתוספת קצבת הביטוח הלאומי, כמובן.
תאמרו שאפשר לחיות בצמצום, וזה נכון. תאמרו שעם השנים פוחתות ההוצאות – וגם על כך אפשר להסכים: אמי למשל, שפעם הייתה ממלאת מקרר בקניות המזון שלה ושלא היה ביקור אצלה שלא היה מסתיים בלי "שופינג" – ממאכלים שבישלה באהבה ועד לכל מני גבינות ופירות שתקעה לידינו ביציאה "שיהיה לדרך", צרכה בערוב ימיה מעט מאוד.
יחד עם זאת, מגמת הנסיגה בהוצאות שלה בסופרמרקט הגיעה רק לאחר שעברה כבר את גיל 90. כלומר, רק כ-28 שנים לאחר שהפסיקה לטלטל תוף מרים בידה כדי לזמן פעוטות ל"ריכוז"…
