מי האמין כי 60 שנה לאחר מותו ישוב אלי כהן לא רק לחיינו או לחיי משפחתו, אלא גם לשמש קלף מדיני חשוב בין ישראל לסוריה. הפרשה העצובה הזו, שנדמה כי הסתיימה עם תלייתו ב־18 במאי 1965, נמשכת עד היום, כאילו נשמתו אינה מרפה מאיתנו – עד שתגיע למנוחתה. ביום ראשון הכריז משרד ראש הממשלה כי ארכיון המסמכים הסורי, שנשמר במרתפי המודיעין בדמשק במשך שישה עשורים, הובא בחשאי לישראל. בתוך עשרות התיקים עבי הכרס נדחסו יחד כ־2,500 מסמכים, חפצים וסלילי הקלטה.
נוסף על ערכם הרגשי הרב, עשויים המסמכים הללו לשפוך אור על נסיבות נפילתו של כהן. במשך השנים התפרסמו כמה תסריטים לשאלה המסתורית. לפי אחת ההערכות, אותות המורס מן המכשיר בביתו הפריעו לשידורי האלחוט של שגרירות הודו, ומאותו רגע התגלגל החשד. אפשרות שנייה ייחסה את לכידתו לליקויים בסיפור הכיסוי.
לכאורה אין על מה להתפלא. בשנת 1960, שבה גויס כהן, היה המוסד ארגון צעיר וחסר ניסיון. כהן פעל כאיש עסקים שגדל בארגנטינה למשפחה סורית. לפי הכיסוי, הוריו היגרו לדרום אמריקה בילדותו, ובבגרותו חזר למולדת. במהלך שליחותו התראיין ברדיו דמשק, כפטריוט השב הביתה, וסיפר בהתרגשות על חזרתו למכורה. למרות כל זאת, הוא ניהל חיים צנועים וחי בדירה פשוטה, באופן שאינו הולם אנשי עסקים. סוריה של הימים ההם הייתה מעורערת מבחינה פוליטית וכלכלתה חלשה. איש העסקים כאמל אמין ת'אבת (שם הכיסוי של כהן) עורר תמיהה, מדוע חזר לדמשק דווקא בתקופה שבה רבים חיפשו את דרכם החוצה ממנה.
השבוע, יומיים אחרי חשיפת הארכיון בידי משרד ראש הממשלה, גילתה סוכנות הידיעות רויטרס כי האוסף הנדיר לא הובא במבצע צבאי, אלא נמסר במתנה על ידי שליטיה החדשים של סוריה כמחווה עבור ישראל. זה היה צעד של הושטת יד מצידם, בעל משמעות מדינית חשובה. בששת החודשים מאז שתפס את השלטון, ידע אחמד א־שרע (ג'ולאני), בעיקר מהלומות מצד ישראל. ירושלים הטיחה בו כי הוא ג'יהאדיסט ורוצח, ושלחה את צה"ל לתקוף ללא רחם. באה המתקפה של דאע"ש על הדרוזים והירתמות צה"ל להגן עליהם, והוסיפה למהלכי ישראל בסוריה גם התערבות בענייניה הפנימיים.
שבוע לפני הצגתו של הארכיון לציבור בישראל, נשמע פתע שינוי בטון. שר החוץ גדעון סער אמר כי ישראל מעוניינת ביחסים טובים עם סוריה. התבטאויות כאלה אינן נאמרות ללא תכנון אלא בתיאום עם ראש הממשלה. כך הן גם נתפסות. עבור אומות העולם, שר החוץ של ישראל, כשמו כן הוא, מייצגה של מדיניות החוץ. בשבוע שעבר נועד הנשיא דונלד טראמפ עם א־שרע בסעודיה. בתום הפגישה הוא דיבר עליו בלשון חמה והבטיח לפתוח בהליכים להסרת הסנקציות הכלכליות שהוטלו בימי אסד. השניים דיברו גם על ישראל ועל אפשרויות הפשרת המתיחות עימה. התחושה היא כי גם בנושא הסורי, טראמפ פעל עבור ישראל כמפשר.
אומנם תיקי המודיעין של אלי כהן חסרי תועלת עבור השלטון בדמשק, אבל במקצוע המדינאות אין ארוחות חינם. מסירת הארכיון בשלמותו, ללא קבלת תמורה למדינה שתוקפת אותך בחמת זעם, היא מחווה מרחיקת לכת. לא במקרה היא הצטלבה עם ההתקרבות בין סוריה לארה"ב. טראמפ חיבק את נשיא סוריה, גדעון סער שיגר מסר פייסני, ודמשק שלחה סוכרייה. מי יודע לאן זה עוד יגיע.
מבצע סבתא
כלי התקשורת בישראל לגלגלו על המוסד לאחר פרסום הידיעה ברויטרס על המחווה של א־שרע. בהודעה שנמסרה לציבור נאמר כי הארכיון הובא במבצע חשאי. בשומעו את המילה "מבצע" מתאר לעצמו הישראלי הממוצע פשיטה של בחורינו המצוינים בעורף האויב. לא כך היה. מי שניסח את ההודעה השתעשע ביודעין בתודעה כדי לגרוף עוד כמה נקודות של יחסי ציבור.
דבר דומה קרה עם שעון היד של אלי כהן. בקיץ 2018 הובא השעון לישראל, וגם אז דיווח משרד ראש הממשלה על מבצע חשאי. בנימין נתניהו עצמו חלק למוסד שבחים. "פעולה נחושה ואמיצה", אמר. אבל גם אז לא הייתה פעולה סודית על הקרקע. המוסד גילה מי מחזיק בשעון והוציא אותו מחזקתו תמורת מזומנים. נחישות בוודאי הייתה שם. היה גם מעשה עורמה לא קטן. אבל סיכון חיים – לא.
דמשק של ימים אלה טרודה בצרות הרבה יותר גדולות. א־שרע הצליח בתוך חצי שנה בשלטון להתחבב על כל השחקנים החשובים באזור. אומנם ישראל עוד מהססת להתקרב אליו, אבל סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות וטורקיה מיהרו לתקוע יתדות בדמשק. גם מעצמות המערב מחייכות אליו. שבוע לפני שפגש את טראמפ, התקבל א־שרע בכבוד רב אצל נשיא צרפת באליזה. כולם רוצים לרכוש השפעה במדינה החשובה לחוף הים התיכון, ובמיוחד רוצים זיכיונות בנייה. ארץ חרבה היא מציאה עבור משקיעים. כמוה כחברה חדלת פירעון המוצעת למכירה במחירים יפים.
אבל מצבה הפנימי של סוריה רע. אסד הותיר ליורשו, נוסף על ערים ושכונות שחרבו, גם תשתית ציבורית בלתי מפותחת, כלכלה מולאמת (ומוחרמת על ידי המערב) ומיליוני פליטים שברחו. א־שרע למד את הלקח מן האמריקאים בעיראק. במקום לפרק את הצבא ואת משרדי הממשלה, הוא קיבץ את כולם יחד לתוך צבא אחד. אלא שהקיצוניים ממנו, אנשי דאע"ש, מסרבים להשתלב במפעל הלאומי.
רבים מהם זרים (אפגנים, צ'צ'נים ואלג'ירים), והם לא באו לשקם מדינה שאינה שלהם. הם שואפים לצבור מעמד כספי ופוליטי, והאמצעי המקובל עליהם להשגת המטרה הוא שימוש בכוח צבאי במובן הרע של המילה. הפלגים הללו מערערים את היציבות המטולטלת ממילא בסוריה, בולמים את הצמיחה ומבזבזים הון לאומי יקר. וזה עוד לפני שהגענו לדרוזים, שרבים מהם אינם מחובבי א־שרע, לעלווים, שפוחדים ממנו ולכן מסויגים, ולכורדים, שאומנם חתמו איתו על הסכם התמזגות אבל אינם מקשה אחת.
אחרי שקיבלה את ארכיון המסמכים, פועלת ישראל לקבל מידי א־שרע גם את שרידי גופתו של כהן. הממשל הסורי החדש ודאי ירצה למצוא אותה כדי להפשיר עוד יותר את היחסים עם ישראל, אבל זאת משימה קשה הרבה יותר. בשנים ההן, ובניגוד להיום, המודעות לגופות כקלפי מיקוח הייתה נמוכה. אם מיקום הקבר נשמר, ספק אם נותר במתכונתו ולא הוקם עליו מבנה.
וגם אם לא הוקם דבר, אין לדעת אם מיקומו הועבר במסודר ונשמר בדמשק לאורך השנים. סוריה עברה מאז הפיכות וגלגולים שלטוניים, עובדה שאינה מבטיחה שימור פרט מן הסוג הזה. נוסף על הבשורה המרגשת, זו תהיה הפתעה עצומה אם שרידיו אכן יתגלו. בינתיים, אם שישה עשורים לאחר מותו הצליח אלי כהן לשבור את הקרח בין ירושלים לדמשק – ייתכן כי זה הגדול בהישגיו.
