המערכה מול המשטר באיראן הייתה רגע היסטורי – תקיפה נועזת ויעילה מול איום מרכזי על עתידה של ישראל. אך הניצחון האמיתי יימדד באיך ממנפים את הישגיה. בראש ובראשונה זה אומר החלפת דיסקט בעזה. המלחמה שם על שלל ביזיונותיה – מהפקרת החטופים ועד הקטל הבלתי-נתפס של אזרחים, שיסבך את ישראל שנים רבות קדימה – חייבת להסתיים. זה גם תנאי להרחבת "הסכמי אברהם".
קל לשכוח זאת בתקופת ממשלת נתניהו המופקרת, אבל דוקטרינת הקרב של ישראל התבססה על מלחמות קצרות עם מטרות ברורות על אדמת אויב מרוחקת כמה שיותר. שכחנו זאת בעזה, והסיבות ידועות ומרתיחות.
לעתים בגאופוליטיקה אנו פוגשים בכלים שלובים באופן קצת מוזר – גזרות שנראות נפרדות הן בעצם קשורות לחלוטין. מלחמת 12 הימים עם איראן פותחת אפשרות אמיתית לשינוי פרדיגמה לא רק בישראל אלא במדינות האזור.
ישראל, למרות השמדת הערך שהיא גורמת לעצמה בעזה, יוצאת מאיראן עם מומנטום אדיר. ההצלחות רבות (למרות מחיר כואב בנפש): רוב המנהיגים החשובים בעולם בעצם הראו שהוא מבין שהמשטר האיראני הוא עסק קרימינלי למהדרין ותמך בישראל – מי בשקט ומי בפומבי (הפליא קנצלר גרמניה פרידריך מרץ שאמר שישראל עושה את העבודה עבור שאר העולם). העובדה שארה"ב הצטרפה למערכה כדי לחסל את מתקני ההעשרה התת-קרקעים חסרת תקדים: מעולם לא שילבנו כך כוחות התקפיים. גם העובדה שאיראן התגלתה כחסרת כל יכולת הגנתית – מלבד הטילים על ישראל – היא משנת משחק.
מה עכשיו? יש לתאם עם ארצות הברית מעבר לפרק ב' של המבצע: השגת יעדים אסטרטגיים דרך דיפלומטיה כוחנית.
מדאיג לשמוע את טראמפ מהרהר בכך שאין צורך בהסכם כי פרויקט הגרעין הרוס – זה בדיוק הרגע להסכם מאוד ספציפי. יש לקוות שארצות הברית תדרוש במפגיע לא רק את מסירת כל האורניום המועשר אלא גם את ביטול פרויקט הטילים הבליסטיים ועצירה מוחלטת של התמיכה במיליציות באזור, מחיזבאללה והחות'ים עד חמאס והמיליציות בעיראק. בתמורה אפשר דווקא לאפשר לאיראן להעשיר ברמה אזרחית של כ-3% – זו זכותם לפי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, ואין סיבה למנוע זאת תחת פיקוח הדוק. זו ה"עסקה" – וטראמפ אוהב עסקאות.
יתרה מזאת: חשוב להבהיר למשטר שאם ימרחו את ארה"ב וישחקו על זמן כדרכם, הלחימה עשויה להתחדש, והפעם כאשר המטרה היא הפלת המשטר. כן, זה מסוכן – אבל יש לנצל את החולשה הרגעית. כמו כן, הסנקציות הכלכליות כנראה צריכות להישאר עד שהמשטר מפנה את הדרך לדמוקרטיה, או לחלופין לשלטון צבאי חילוני. כל המערכת באיראן צריכה להבין שמשטר האייתולות איבד כל לגיטימציה בינלאומית. לאחר ההשפלה הקשה שהמשטר ספג, זו הדרך לעודד שם הפלה של המשטר השנוא ממילא – והדרך היא כנראה הפיכת חצר בהתחלה. זה יהיה נהדר לא רק למען ישראל אלא למען האזור, והעולם ובראש ובראשונה למען העם האיראני עצמו. אולם שינוי כזה, כדי להיות לגיטימי בעיני האיראנים, חייב להבשיל מבפנים.
בינתיים, כך או כך, ההצלחה באיראן ממחישה כמה מיותרת היא המלחמה הבלתי-נגמרת בעזה. במקום להתעקש על כיבוש קבוע ו"ניהול" הרצועת ההרוסה, ממשלת ישראל צריכה לנצל את המומנטום כדי לשנות את המציאות.
כך זה אמור להראות: ראשית, הפסקת המלחמה תמורת החטופים בפעימה אחת, נקודה. זו חובה, עכשיו. אחר כך, העמדת החמאס מול ברירה: לאפשר חזרה לרצועה לרשות הפלסטינית – בתיאום עם מדינות ערב, עם עזרה כבירה ממדינות האזור, תוך רפורמות מרחיקות לכת, ותוך מימון מונומנטלי של מדינות המפרץ. שארית חמאס מניח את נשקו ומנהיגיו מקבלים הגליה; אפשר לדבר אפילו, בשלב הזה, על סוג של חניה. אם יסרבו, אז הסגר ימשך, ורק כמות מינימלית של סיוע תיכנס, ותתאפשר גם יציאה של אזרחים למדינות האזור.
המעמד הבינלאומי של ישראל יתחיל להשתקם – הישג חשוב לשעצמו. וחמאס אז יעמוד מול לחץ כלל עולמי – כולל בדעת הקהל הפלסטיני. זה יעבוד – וזה שיפור אדיר על המשך ההתבוססות המדממת.
במהלך כזה, כאשר העולם הערבי משוחרר מאימת איראן – וגם אסיר תודה לישראל – אפשר לקוות גם למהלכים מהירים לכיוון של נורמליזציה לא רק עם סעודיה אלא גם מול סוריה ואף לבנון. השלטון החדש בשתי המדינות מוכן לכך – משוועים שם לשינוי דיסקט. המפתח הוא בפירוק חיזבאללה מנשקו, כמו חמאס בעזה. הדבר אפשרי – כל עוד יש הקלה משמעותית מול הפלסטינים, וסוף לקטסטרופה בעזה.
עכשיו מגיע שלב החוכמה. אם נתניהו ילך על זה, ומטורפי הקואליציה יעזבו, האופוזיציה תיתן לו מטריה כדי לבצע את התוכנית המתוארת כאן. עת לחוכמה.
דן פרי היה העורך הראשי של AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, וניהל את משרד הסוכנות בטהרן
