כולנו כבר יודעים שהמצב על הפנים. חלקנו השלמנו עם העובדה שזה לא עומד להשתנות בזמן הקרוב. אין "אבל" ואין "ובכל זאת". וכמו בכל מצב ביש, אפשר לנסות למצוא הבהובים של נחמה בכל מה שלא חשוב. עבורי, למשל, מדובר בפרסים הוליוודיים, ובאופן ספציפי, טקס האוסקר, הספורט האהוב עלי. וראו זה פלא: דווקא השנה, בפעם השלישית, זכה באוסקר אזרח ישראלי (רביעי אם סופרים את נטלי פורטמן, חמישי אם סופרים את משה מזרחי שביים את "כל החיים לפניו" שזכה כסרט זר).
יובל אברהם הביא את האוסקר לישראל, וכשזה קרה ידעתי שאין סיבה להתעלם מהעובדה שמדובר בגאווה ישראלית לכל דבר ועניין, לא שונה מזו שיש לנו בגל גדות ודני אבדיה. כמובן שיקומו המלעיזים ויגידו (במידה מסוימת של צדק) שהזכייה שלו ושל באסל אדרה, חמדאן בלאל ורחל שור על סרטם התיעודי "אין ארץ אחרת" היא בהכרח לא הישג ישראלי: הרי מדובר בסרט שחושף את כל עוולות הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, שנעשה על ידי קולנוענים שלא ימהרו להגדיר את עצמם כציונים.
ובהתאם, רוב העם לא שמח במיוחד בהישג הזה. מבט זריז על הטוקבקים שכתבו גולשי אתר זה ממש בתגובה לריאיון שניהלתי איתו מדגימים את זה בדיוק: "החלטת להכפיש את ישראל בשביל אוסקר", הגיב אחד. "אויב ישראל", הגיב אחר. מלחמות מזיזות את העם ימינה, גם ככה קשה, ולכן אפשר להבין את מי שזועמים בשעה שהם רואים פעיל שמאל צעיר ולא-מתנצל שקורא לכל העולם להסתכל לכיבוש בעיניים, זוכה על זה בפרס הקולנועי היוקרתי בעולם, בשעה שבחורים בני גילו מזיעים במדים ובווסט בין בית להיא לחברון וביירות.
