"נשמות" הוא מחזה הנכתב דווקא עבור אלו שלא מאמינים בפנטזיה – ובכל זאת, מצליח להקסים גם אותם. זה לא רק סיפור על גלגול נשמות, זהו מחזה על אמא אחת שתעשה הכל כדי להתקרב לבן שלה, שמרחף בעולם פנטסטי משל עצמו. גם אני, בחורה שבדרך כלל לא סובלת פנטזיה, מצאתי את עצמי צוחקת שוב ושוב ותוהה – האם מדובר בגלגול נשמות אמיתי? או באדם הלוקה בהזיה?
המחזה נפתח בעיירה חצי-אמיתית חצי-מדומיינת, חור ביצה שבפולין. שם אנחנו נשאבים לתוך הפנטזיה – או הנשמה הראשונה של גיבור הסיפור, גרישה. הוא עובר מסע דרך פולין, ונציה, מרוקו וישראל, כשהטיעון המרכזי הוא שנשמתו חטאה – ולכן היא מחפשת תיקון, או את אהובתו, נשמתו התאומה – שוב ושוב ושוב.
בניגוד לגרישה, אמו לא מאמינה בגלגול נשמות. היא אומרת לו: "חיים יש רק אחד. כל השאר זה מטאפורה". אבל ככל שהעלילה מתקדמת, גם אנחנו – וגם היא – מתחילים לתהות. גרישה הוא מספר משכנע וכריזמטי כל כך, שהתחבולות שלו שובות גם אותנו. ואפילו את הפסיכיאטר שאמו לוקחת אותו אליו.
היופי של המחזה טמון בכך שהוא סוחף אותנו אל התחום האפור: האם הפנטזיות של גרישה אמיתיות? או שמא מדובר באדם עם פסיכוזה שדורשת טיפול? לפעמים, האמונה חזקה מהמציאות. המחזה פותח שיחה מרתקת על גבולות, אהבה, שפיות וחמלה. גרישה הוא דמות שבורחת מהזהות שלה אל תוך חיים אחרים – כי המציאות כואבת מדי. הוא מחפש את "נשמתו התאומה" של אחותו מהגלגול הקודם, שלדבריו הופרדה ממנו בגלל חטא.
זוהי ממש אירוניה – כי הוא מחפש את הנפש האבודה בעולם הבא, ובינתיים מפספס את היחידה שמקבלת אותו כפי שהוא: אמא שלו. האם זהו סיפור על אנשים שמפספסים אהבה אמיתית בשם חיפוש אחר שלמות דמיונית? אולי כן. היצירה אמנם פתוחה, אבל משאירה הרבה רמזים לכך שגרישה לא שפוי, ולמרות זאת, הוא מצליח לשכנע אפילו את הפסיכיאטר שאמו היא זו שאינה שפויה – וזה מערער הכול.
יבגניה דודינה מציגה דמות של אמא שמגלה אומץ מסוג אחר, ומצליחה להראות לנו, באופן עדין ומופלא איך דווקא מתוך השיגעון נוצר קשר אמיתי. האמא, שלא מצליחה להציל את בנה ולהחזירו לעולם המציאות – בוחרת לפגוש אותו בעולם שברא. זה אקט יוצא דופן, שמזכיר התמודדות עם חולי דמנציה או פסיכוזה: בהן אחת הדרכים היא לא לנסות לשכנע את החולה – אלא להיכנס לרגע פנימה, לעולמו, ולאהוב מתוך הטירוף או השכחה.
לרוב אנו מצפים מההורה להיאבק למען חזרת הילד אל המציאות. וכאן קורה ההפך: האם מצטרפת אליו, וזו לא חולשה, אלא צורת אהבה מאוד בוגרת ועמוקה. אם אנחנו לא מסתכלים על גלגול נשמות כאמת מוחלטת, זה פותח פתח קריטי לחמלה בתוך טירוף, וזה אולי הלב של המחזה. דודינה מחזיקה את המורכבות הזו באופן מושלם – בין רכות לרציונליות.
מכאן אעבור לאסתטיקה המשוגעת של איתי טיראן. לא אפריז אם אגיד שמדובר בתפאורה יפהפייה. מהמרהיבות שראיתי השנה. "נשמות" היא הצגה רוויה ברפרנסים לתיאטרון גשר עצמו, המעלים גיחוך, לקולנוע, (בפרטים מרומזים יותר ופחות), והיא עושה שימוש מהיפים ביותר שראיתי בוידיאו – לייב בתיאטרון, שהוא חלק אינטגרלי מהעלילה. ההצגה מועברת תוך כדי ב"לייב" בטיקטוק או באינסטגרם, שם, גרישה, הדמות הראשית, מספר לאנשים מבחוץ את כל מה שקורה.
בנוסף לכך, הבחירה להשאיר את כל הגלגולים בתוך אותה הדירה ביפו היא לא רק פתרון בימתי מבריק, אלא גם אמירה רגשית עמוקה, המחזקת את העמדה של האמא. זה הופך את כל המסעות האינסופיים למסע פנימי אחד, שמתחולל בתוך ראשו של גרישה, או אולי בתוך הלב של אמא שלו.
והדירה – שהיא לכאורה מקום אחד קטן, קונקרטי, מקומי – הופכת לבמה של עולמות שלמים. בדיוק כמו שנפש אחת יכולה להכיל מאות גלגולים, גם חדר אחד יכול להכיל תקופות, יבשות, מחזות, ופנטזיות. בסופו של דבר, זו עדיין הצגה בדיונית ברובה, אבל היא מצחיקה מאד, מרגשת, ומערערת. מי שיגיע עם לב פתוח, עשוי לגלות בה הרבה יותר מפנטזיה. אני מאוד ממליצה.