בספר חדש היוצא לאור בימים אלה, מסביר האלוף במיל' גיורא איילנד עד כמה שגינו בניהול המלחמה בעזה, מדוע היינו צריכים להגביר באופן משמעותי את המצור על הרצועה ואיך לא ניצחנו את חמאס אחרי שנה וחצי. ויש לו ביקורת גם על הצבא ועל השב"כ אבל בעיקר על ראש הממשלה: "ב־20 השנה האחרונות נתניהו הצליח לשנות במדינת ישראל את כל אמות המידה המקובלות ובאופן כזה שהוא לא שילם על כך מחיר"
כבר זמן רב גיורא איילנד מסתובב עם בטן מלאה על ממשלת נתניהו. הוא תקף בחריפות את הרפורמה המשפטית מבית מדרשו של שר המשפטים, הזהיר ששרים בכירים עוסקים בפילוג ושיסוי בכוונת מכוון, האשים את תפיסתו הביטחונית של ראש הממשלה בעקבות מחדל שבעה באוקטובר וטען שגם בסוגיית ניהול המלחמה החליף נתניהו את טובת המדינה בטובתו האישית. בשבועות האחרונים הטיל פצצה אפילו בסטנדרטים שלו, כשהודיע שאם המגמה תימשך, לא יתקיימו בחירות דמוקרטיות במועד.
כצפוי, הדברים עוררו סערה רבתי, אבל איילנד בשלו. לא נבהל ולא חוזר בו. "רמזתי למה שקורה ברוסיה ובטורקיה", הוא אומר בשלווה, "אמרתי במפורש שאם ההידרדרות תימשך, לא מופרך בעיניי שלא יהיו בחירות, וגם אם יתקיימו, השלטון ידאג שלא ניתן יהיה לנצח אותו בקלפי".
עד כדי כך?
"כן. צריך להבין שכל מנהיג שהופך מדינה מדמוקרטיה לדיקטטורה, לא עושה את זה במהלך אחד. בדרך כלל הוא פועל על ידי כיבוש עוד ועוד יעדים. ברגע שלא יהיה יועמ"ש בלתי תלוי אלא מטעם, ויתמנה ראש שב"כ מטעם, ויתווספו שינויי חקיקה מרחיקי לכת כפי שקורה כבר עכשיו עם שינוי חברי הוועדה לבחירת שופטים, ייווצר מצב שבו לא יהיה למי לפנות כדי לעצור את המהלכים שהממשלה תוביל. בישראל אין חוקה, חוקי יסוד יכולים להתקבל על ידי רוב שכבר ישנו בכנסת, ואפילו צעד תמים לכאורה של הטלת מגבלות על השתתפות מפלגות ערביות בבחירות יוציא את הציבור הערבי מהמשוואה ויעניק לשלטון יתרון".
זה לא קצת מרחיק לכת?
"אני לא חושב שאי פעם היינו במצב כל כך מרחיק לכת. כל קיומה של מדינה דמוקרטית מושתת על ההנחה שיש אמנה חברתית בין השלטון לעם. זה לא חוק, אפילו לא חוקה, אבל זו הנחת הבסיס המשמעותית ביותר, שבלעדיה אין לנו קיום. בשם האמנה ההדדית העם מוכן לוותר על הרבה מאוד חופש ומאפשר לשלטון להחליט עליו החלטות, להטיל עליו מיסים, לשלוח את בניו להילחם. והוא עושה את זה בנכונות מלאה, עם דרישה אחת בלבד בתמורה: שהשלטון יפעל באמת ובתמים לטובת המדינה וכל אזרחיה.
"כמובן שייתכן ששלטון מסוים יחליט על מדיניות שונה, על שלום או על מלחמה, על הגדלת מיסים, וזה בסדר גמור כל עוד המניע להחלטות הוא טובת המדינה. הבעיה היא שאיך שלא יהפכו את זה, אי אפשר להציג את מה שקורה בישראל בשנתיים וחצי האחרונות מאז המהפכה המשפטית ועד היום כהחלטות שלטוניות לטובת העם והמדינה. להפך. המרחק מהנחת המוצא הזו כל כך גדול, שהוא מפרק את הדמוקרטיה".
נתניהו וממשלתו נבחרו על ידי רוב העם, הם טוענים שהם פועלים בשמו ולמענו.
"אני לא מקבל את זה. יש פה צירוף מקרים של מנהיג מושחת עם משפחה חסרת עכבות וערכים, שאין להם שום עניין ברצון העם שבחר בהם או שבחר ביריביהם. למרבה הצער יש במנהיג גם המון כריזמה ויכולת לנהל את הפוליטיקה בצורה מוצלחת עד כדי כך, שכל הממשלה שלו מצביעה איתו פה אחד למרות שחלק גדול מתוכה האמין, הצהיר ופעל בעבר בצורה הפוכה.
"זה קורה כי במשך 20 שנה אמת המידה היחידה ליכולת להיבחר במקום גבוה בפריימריז, ואחר כך לממשלה ולכנסת, הייתה נאמנות עיוורת למנהיג. השרים מבינים שכל קיומם מותנה בנאמנות הזו. נתניהו הצליח לייצר במפלגתו סטנדרטים כל כך מעוותים, שאף אחד לא חושב שצריך לצאת נגדו ולפעול אחרת".
איך ייתכן שכל השרים כולם, ללא יוצא אחד מן הכלל, מיישרים קו עם מה שאתה מתאר? הרי לא מדובר באנשים שפוחדים להתבטא בחריפות.
"יש כמה אנשים ראויים, אבל הם נגרסו בתוך המערבל שנקרא שלטון נתניהו. הם הבינו בדרך הקשה שזו הדרך היחידה להישאר בתפקיד. הנה למשל ניר ברקת. כשהייתי המפקד שלו בצבא הכרתי אדם אחר. גם את דיכטר הכרתי כאדם ראוי בימיו כראש השירות. היום יש לכל אחד מהם שאיפות, כל שר בטוח שהוא היורש של נתניהו ומבין מהר מאוד שעל מנת להישאר על הגלגל, צריך להתיישר ולשתוק.
"אולי הם מספרים לעצמם סיפור יפה שזה הכרח זמני למען המטרה הסופית. זה נורא. לא מזעזע אותם שנתניהו מבצע בצורה מדויקת את משנתו של הפילוסוף הפוליטי ניקולו מקיאוולי, שהשפיע רבות על המדיניות באירופה. המוטו שלו היה שאסור שלמנהיג יהיו ערכים ומוסר, מותר לו ורצוי לבגוד באנשיו, לשקר, להשחית ולהקריב אחרים כי זה מה שמנהיג צריך לעשות כדי להישאר בשלטון. אם ינהג אחרת, מישהו אחר יבוא ויעשה את הדברים האלה במקומו. אלמלא מקיאוולי חי בפירנצה לפני 500 שנה, הייתי יכול להישבע שהוא פגש את נתניהו".
נתניהו אח שכול, בן של היסטוריון.
"יכול להיות שזה תהליך, שזקנתו מביישת את נעוריו, אבל ב־20 השנה האחרונות נתניהו הצליח לשנות במדינת ישראל את כל אמות המידה המקובלות – ובאופן כזה שהוא לא שילם על כך מחיר. הוא יצר את המציאות הזו של מקיאוולי. האמת היא שאין לו ברירה אלא להתנהג כך מכיוון שהוא ומשפחתו מונעים על ידי רצון בלתי נשלט לקבל, מתוך תחושה שזה מגיע להם, והתוצאה של התנהלות כזו היא גלישה לשחיתויות.
"מאותו רגע אתה חייב לעשות את המלחמה נגד מערכת המשפט, ראש השב"כ והיועצת המשפטית, כי אם לא תפעל נגדם הם ימצאו שאתה מושחת וישלחו אותך לכלא. לכן נתניהו במצב של חוסר ברירה, עליו לפעול כפי שהוא פועל ויעלה כמה שיעלה, כי הוא רוכב על נמר. הוא לא יכול לרדת ממנו, אם יירד, הוא ייטרף".
ראש המל"ל לשעבר והאלוף במיל' גיורא איילנד, מבכירי מערכת הביטחון בישראל, עמד בראש המועצה לביטחון לאומי בתקופה שבה ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון הוביל את ההתנתקות מרצועת עזה ויהודה ושומרון. ב־2023, בעקבות שינויי החקיקה המשפטית, השתתף בהתייעצות שקיים אמ"ן עם בכירי המודיעין ונחרד לגלות שישראל עומדת בפני לחימה רב־זירתית. לשכת ראש אמ"ן אישרה לו להיפגש עם בכירים מטעמה כדי ללמוד על הסכנה לעומק, ובאותה שנה הרבה להתריע עליה.
הוא כתב מאמרים, העלה פוסטים לרשתות והזהיר במפורש מפני סכנה קיומית בשל היחלשות החברה סביב אירועי המחאה, סרבנות הצבא וההבנה של איראן שלא נוכל לעמוד בפני התקפה מתואמת. איילנד לא הסתפק בכך, הוא נפגש עם גורמים מדיניים בכירים והציע להם פשרה בתחום הרפורמה, אך נדחה על הסף.
כשפרצה מלחמת חרבות ברזל נחשב איילנד לאחר ממבקריה החריפים של המערכת הצבאית והמדינית. בתום שנה וחצי של לחימה, הוציא את הספר "מעל שדה הקרב" (בהוצאת שהם קראוס) שראה אור כעותק דיגיטלי. בספר מנתח איילנד את הסיבות לכשלים האסטרטגיים של מקבלי ההחלטות ביחס לניהול המלחמה ומסביר מדוע לא הושגו מטרות המלחמה בעזה על אף ההצלחות הטקטיות. "בשבעה באוקטובר ישראל קיבלה כלאחר יד את האמירה השגויה שעזה תחת כיבוש ישראלי ולכן יש לישראל אחריות לתושביה", מסביר איילנד את הנרטיב שהנחה את הקהילה הבינלאומית. "האמריקאים אמרו לנו, יש ארגון טרור חמאס, תילחמו נגדו כמו שאנחנו נלחמנו בדאע"ש, אבל תיזהרו על האוכלוסייה".
למה זה שגוי?
"כי זה לא משקף את המציאות. המציאות היא שעזה הפכה ב־2007 למדינה דה־פקטו שכוללת את ארבעת המאפיינים של מדינה: גבולות ברורים, שלטון מרכזי אפקטיבי, צבא ומדיניות חוץ עצמאית. לפני שעזה הפכה למדינה, חמאס זכה בבחירות ועשה בעזה בדיוק את מה שהנאצים עשו בגרמניה: הוא איחד את כל הארגונים האזרחיים בה – החל בבתי הספר ובתי החולים, המשך בשירותי העירייה וכלה במשרדי הממשלה – לתוך המפלגה שלו.
"ככה נוצרה ישות אחת שאין בה הפרדה בין מפלגה למדינה אלא המדינה והמפלגה חד הן, וכך גם נוצרה אומה מגובשת שכולה מאחורי האידיאולוגיה של חמאס והמנהיג שלה. בדרך הזאת חמאס יכול לגייס את כל המשאבים הלאומיים כדי לבנות את מכונת המלחמה גם בעזרת כספים מכל העולם, לא רק מקטאר. והמשמעות היא שבשבעה באוקטובר מדינת עזה פתחה במלחמה נגד מדינת ישראל".
מה היתרון במלחמה נגד מדינה ולא נגד ארגון טרור?
"כשאתה נלחם נגד מדינה, עולה השאלה איך עושים את זה, והתשובות הן אחרות לגמרי מאלו שישראל פעלה לפיהן. הדבר הראשון הוא שאין שום מחויבות לספק למדינה שנלחמת בנו דברים שמסייעים לה, לא דלק ולא אנרגיה, לא אוכל ולא מים. זה הדבר הכי חשוב, כי לא יעלה על הדעת שאתה במלחמה עם מדינה אחרת ובמקביל מספק לה רשת ביטחון להמשיך להילחם בך.
"שנית, במלחמה נגד מדינה צריך לשאול מהן נקודות התורפה של המדינה שנגדה נלחמים. קל לזהות אותן, ואף אחת מהן לא קשורה לתחום הצבאי. דווקא התחום הצבאי הוא נקודת החוזק, כי חמאס הפך את עזה לאזור המבוצר ביותר בתולדות המלחמות. ולכן האמצעים האחרים שבעזרתם ניתן ליצור לחץ וחרדה אמיתית אצל המנהיגות הם דברים אחרים".
אילו דברים?
"האחד זה המון ממורמר ורעב שצר על המנהיגות שלו. כך החלו המהפכה הצרפתית, אביב העמים הערבי והמהפכה הבולשביקית. אנחנו ויתרנו על זה. הדבר השני שוויתרנו עליו הוא אלטרנטיבה שלטונית. לא רק ויתרנו, גם בלמנו כל דיון על היום שאחרי בעזה. ברגע שלשליט בעזה אין אלטרנטיבה שמאיימת עליו, הוא מרגיש מאוד נוח במלחמה. והשלישי שהכי כואב למנהיגים ערבים, זה אובדן טריטוריה. מנהיגים ערבים אדישים למותם של אנשים אבל רגישים מאוד לאובדן אדמות. ברגע שישראל ויתרה על שלושת התנאים האלה, והאמינה לסיסמה הנבובה שרק לחץ צבאי יביא ניצחון, היא הפסידה במלחמה".
אנחנו תלויים באמריקאים, והם התנו את הסיוע הצבאי בהעברת סיוע הומניטרי.
"הם לא דרשו כלום. אנחנו אלו שהצגנו להם דברים שגויים. אנחנו אמרנו להם, רק לחץ צבאי יביא למיטוט חמאס. בפגישה הראשונה של נתניהו עם ביידן אחרי 7 באוקטובר, נשיא ארצות הברית שאל אותו שאלה אחת בלבד: מה יהיה ביום שאחרי, ונתניהו ענה לו בזחיחות, 'כשנגיע לשם, נדבר על זה'.
"נתניהו היה צריך להגיד לו, 'לישראל אין אינטרס טריטוריאלי בעזה, ואין לנו אינטרס פוליטי בעזה, רק אינטרס ביטחוני שמשמעותו שעזה תהיה מפורזת באופן קבוע, לא משנה מי השלטון. ולכן ישראל מוכנה כאן ועכשיו להיכנס לדיאלוג של ועידה בינלאומית עם כל מדינות ערב המתונות ועם מדינות המערב כדי לעסוק בשאלת היום שאחרי בעזה, ואני מבטיח לך שנתמוך בכל פתרון שנשתכנע שהוא מסוגל להבטיח שעזה תהיה מפורזת'. זו תשובה שביידן היה שמח לשמוע, כי היא הייתה מתחילה להתניע תהליך שהוא חפץ בו".
הוא לא היה אמור להעלות את סוגיית 250 החטופים, בהם נשים, קשישים וטף, בפגישתו הראשונה?
"כן, נתניהו היה אמור להגיד לביידן משהו נוסף, 'יש לנו 250 חטופים בעזה, זה אירוע בקנה מידה עולמי, בטח בקנה מידה ישראלי, וברור שהאנשים האלה ימותו אלא אם כן נדע לשחרר אותם באופן מיידי. הדרך היחידה שיכולה ליצור לחץ אמיתי לשחרורם בהסכם מכובד היא אם לא תיכנס לעזה ולו טיפת מים אחת. ואל תדאג, לא יהיה שום רעב בעזה, כי לחמאס לא תהיה ברירה אלא למצמץ ראשון'.
"ההוכחה הכי טובה לזה הייתה עסקת החטופים הראשונה. עד קיומה נכנסו לעזה שתי משאיות סיוע ביום. חמאס התעקש על 200 משאיות וישראל הסכימה תמורת החטופים. אבל ביום שחמאס הפר את ההסכם, היינו צריכים לחזור לשתי משאיות. ישראל הייתה צריכה להמשיך להתעקש, ביידן היה מבין את זה".
זו המדיניות, אבל איפה תפקיד הצבא בסיפור המלחמה?
"זה בדיוק הקשר בין מטרות המלחמה לבין האמצעים להשגתן. הפוליטיקאים כל הזמן אומרים לנו באופן לא מבוסס שהדרג המדיני צריך להחליט מה מטרות המלחמה, והדרג הצבאי צריך להביא את התוצאות ולהבין איך להשיג אותן. ואין טעות גדולה מזו. הגדרת מטרות היא לעולם מילים. אני רוצה להקים השנה וילה מטורפת על הירח. מטרה. אמרתי ונשארתי בחיים.
"תמיד השאלה היא החיבור ההדוק בין המטרה לבין האמצעים, האם יש לך את האמצעים והאם לקחת בחשבון את כל המכשולים האפשריים בדרך להשיג את זה? זאת השאלה. וכשלא מתקיים דיון עליה, והוא לא התקיים ב־7 באוקטובר בישראל וגם לא לכל אורך המלחמה, נוצר פער לא סביר בין מטרות שנותרו תלויות על העץ לבין הדרך עצמה".
מה למשל?
"המטרה שהממשלה הציגה לציבור הייתה למוטט את שלטון חמאס, יופי, היכולת למוטט שלטון של מדינה שנלחמים נגדה הייתה יחסית פשוטה במלחמות עבר, שבהן נלחמו עם טנקים ותותחים, כי אם כבשתי מדינה והשמדתי את הטנקים והתותחים שלה, לא היה שום כוח צבאי שיכול היה להתמודד מולי ויכולתי לכפות את רצוני.
"אבל קרו שני דברים שלא מאפשרים לעשות את זה היום: האחד, חוק העימות המזוין. זהו חלק מהמשפט הבינלאומי שמטיל מגבלות עצומות על השחקנים, אבל רק צד אחד מתנהל בתוכן ומחויב להן, והוא המדינות הדמוקרטיות. אלו שאנחנו נלחמים נגדן, שהן מדינות טרור, לא מקיימות את החוק הזה, וכך נוצר מצב שמצד אחד קושרים לך את היד בגלל הנחות נאיביות שכבר לא קיימות מזמן, ומצד שני מצפים ממך להשיג ניצחון מוחלט בידיים קשורות.
"הדבר השני הוא שינוי עמוק באמצעי הלחימה. האויב יכול להילחם נגדנו היום ביעילות רבה גם בלי מטוסים וטנקים. יש לו אמצעים זולים וקלים כמו רחפנים שמפילים רימונים, נשק צלפים שהוא מאוד יעיל ובעיקר עיר מנהרות מבוצרת ומטעני חומר נפץ בתוכן. צבא צריך אמצעי תצפית ואמצעי קשר, והאמצעי היחיד שעושה את שתי הפעולות האלה זה סמארטפון.
"לכן יש היום הרבה יותר כוח לצבאות, והמסקנה מרחיקת הלכת היא שהיום אי אפשר לנצח צבא עם אמצעים מתוחכמים וזולים כמו חמאס, בטח כשהוא מעורבב עמוק בתוך האוכלוסייה ובטח ובטח כשאנחנו מחויבים לנהוג על פי המשפט הבינלאומי. לכן אנחנו חשופים, ולכן המטרה של מיטוט שלטון חמאס לא הייתה יכולה להתגשם רק על סמך כוחו האדיר של הצבא שלנו. צה"ל נלחם טקטית נהדר, אבל מה זה עוזר כשלא התקיים דיון בין הדרג הצבאי והמדיני בשאלה של ההלימה בין המטרות לבין האמצעים האפשריים או הבלתי אפשריים להשגתם".
אחת הסוגיות שאתה בוחן בספר היא איך מנתחים את תוצאות המלחמה עד כה.
"אם תשאלי את המנהיגים, שני הצדדים יגידו שהם ניצחו. אבל יש אמות מידה אובייקטיביות לשאלה מי ניצח. הראשונה היא ההשוואה בין מטרות המלחמה לבין ההישגים בפועל. אם המטרות שלנו היו למוטט את שלטון חמאס, שעזה לא תהווה יותר איום, שתושבי העוטף יחזרו לבתיהם בביטחון ושהחטופים ישובו הביתה, אז לא הצלחנו בשלוש המטרות הראשונות וברביעית הצלחנו חלקית.
"אמת מידה שנייה, אובייקטיבית יותר, עוסקת בנקודה שנחשבת למהות כל המלחמות בעולם והיא הרצון לכפות את רצונך על הצד השני. אם אתה מצליח בזה באופן מלא, אזי האויב נכנע ללא תנאי ואתה יכול לכפות עליו את רצונך באופן מוחלט. אם הצלחת באופן חלקי, הצד המפסיד נאלץ לוותר על טריטוריה, לשלם פיצויים ולהחליף את השלטון. אם נסתכל על ההסכם האחרון בין ישראל לחמאס, קל יהיה להיווכח שחמאס כפה את רצונו עלינו כמעט בכל נושא.
"הקריטריון השלישי הוא איזה צד התאושש מהמלחמה מהר יותר מהצד השני מבחינה צבאית, חברתית, פוליטית וכלכלית. את זה עדיין אי אפשר לדעת, אבל צריך להכיר בעובדה שבקריטריונים האחרים חמאס ניצח".
מה המשמעות של להכיר בזה?
"רוב התבוסות הגדולות בהיסטוריה היו כשהמנהיג התעלם מהמציאות ובנה לעצמו עולם מדומיין משלו. המשמעות היא מה שקורה בימים אלה: חודשיים חלפו מאז עסקת החטופים האחרונה, ושבועיים לפחות הייתה הפסקת אש בלי חטופים עד שהצבא חזר לתקוף בעזה. זה מצב רע לישראל וטוב לחמאס. אז או שמסכימים לדבר הנכון שהוא הליכה להסכם החזרת כל החטופים תמורת סיום המלחמה, מצב שחמאס יסכים לו, או שחוזרים לחידוש המלחמה, מה שישראל בחרה.
"אבל אם זו הבחירה, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו חמש שאלות: האחת, על בסיס מה אתה מניח שתצליח צבאית עכשיו יותר ממה שהצלחת קודם? השנייה, כמה זמן זה ייקח, חודשיים או שנתיים? השלישית, מה יהיה אחרי שתצליח, אם תצליח למוטט את שלטון חמאס, כי המשמעויות הן מרחיקות לכת. הרביעית, האם המחירים שווים את המאמץ – חטופים שימותו, חיילים שייהרגו, כוחות מיהודה ושומרון שיועברו לעזה ומחירים נוספים של כלכלה וזירות נוספות".
והשאלה החמישית?
"השאלה החמישית והחשובה ביותר היא: האם אין חלופה אחרת להשיג את מיטוט שלטון חמאס במקום מהלך צבאי? למשל מצרים שישבה על הגדר וחיככה ידיים בהנאה כי מה אכפת לה שאנחנו וחמאס הורגים אחד את השני, ועכשיו נלחצה מהאמירות של טראמפ ויצאה מאזור הנוחות שלה וזימנה מדינות ערב לכנס שהניב יוזמה מצרית. היוזמה הזו אומרת בגדול דבר אחד טוב: אנחנו, הערבים, מוכנים לקחת אחריות על עזה. נדאג לשלם את המחיר ולשלוט שם".
מה צריך לדעתך להשיב על היוזמה המצרית?
"הדרך המאוד ישראלית היא להגיד לא, והדרך הנכונה היא להגיד כן. 'אנחנו מאוד מעריכים את נכונותכם, המצרים, לקחת אחריות על עזה. זו יוזמה יפה. אבל היא לא תוכל להיות מוסכמת על ישראל אלא אם היא תהיה משולבת בפירוז עזה. אם תראו לנו תוכנית כיצד מדינות ערב מסוגלות ורוצות לעשות את זה, אנחנו בהחלט נתמוך בה לטובת כולם'. כלומר, יכול להיות שמטרת מיטוט חמאס תושג לא רק במחיר אפס אלא בהרבה יותר תועלת ובטח שבמחיר פחות כואב".
בין כל מטרות המלחמה, איילנד שומע את ישראל מכריזה על לחץ על חמאס גם כדי שיסכים לעסקת חטופים. הבעיה שלו היא שהוא לא מאמין לממשלה ולא מאמין להיתכנות. "אלו הכרזות פורמליות", הוא אומר. "אני לא חושב שהמטרה האמיתית היא השבת החטופים באמצעות לחץ צבאי.
"אני חושב שאומרים את זה כי זה נשמע טוב ציבורית, אבל גם אם נניח שחמאס יגיד, 'אני מפחד מהלחץ הצבאי, אני מוכן להיענות ליוזמת וויטקוף לשחרר עשרה חטופים חיים, או ליוזמות החדשות באמצעות מצרים להשבת שבעה חטופים חיים', האם ישראל תסכים? ואם היא תסכים, זה עדיין יתפרש על ימים ארוכים ולא בטוח שאלו שייקבע גורלם להיחלץ האחרונים בתור יהיו בכלל בחיים עד אז. וכולנו יודעים, במיוחד הממשלה, שחמאס בחיים לא יחזיר את כולם. הוא תמיד ישאיר כמה אצלו עד שהמלחמה תסתיים".
אז מה אתה מציע לעשות?
"אני מציע כבר כמה חודשים, ורבים אחרים אומרים את זה כמוני, להביא לעסקת שחרור כל החטופים תמורת סיום המלחמה והוצאת כל הכוחות מעזה. גם בגלל שזה רגיש מבחינת הזמן האוזל לחטופים וגם כי אפשר יהיה להוסיף עוד תנאים דוגמת היום שאחרי. ההצעה המצרית כוללת גם את היום שאחרי. אלא שאין פרטנר לדבר הזה, כי הממשלה לא מעוניינת".
מה האינטרס של הממשלה לא לפעול בדרך הזאת?
"האינטרס של הממשלה הוא לקיים את הממשלה. אם מפסיקים את המלחמה, סמוטריץ' ובן גביר יעזבו את הממשלה ונתניהו יאבד את השלטון".
אז למה האופוזיציה לא נותנת לנתניהו רשת ביטחון לסוגיית החטופים?
"כי האופוזיציה תיתן רשת ביטחון לכל דיון שקשור בחטופים, אבל כשהם יחזרו, היא לא תמשיך לתת רשת ביטחון לקיומה של הממשלה עד הבחירות בנובמבר 2026. גם לפיד וגם גנץ מוכנים לתת לממשלה עד שנה. ונתניהו לא רוצה בכך. הוא רוכב על נמר. הוא לא יכול לרדת ממנו".
מה דעתך על פרשת קטארגייט?
"אני מבין את הזווית של קטאר. כל מדינה, גם ישראל, וקטאר מצטיינת בזה באופן מיוחד, מנסה לגייס אנשים שלה בתוך המערכות של הצד השני. כך עובדים ארגוני מודיעין מאז ומעולם. איך מוצאים סוכנים אנושיים? בדרך של קטאר למשל. קטאר אמרה, אנחנו רוצים לדעת מה קורה בסביבת מקבלי ההחלטות בישראל וגם להשפיע עליהם. לאן אנחנו מכוונים הכי גבוה? ללשכת ראש הממשלה. גם ישראל בשעתה הצליחה לגייס את אחד האנשים הכי מקורבים לסאדאת, שהכינוי שלו היה ‘המלאך' והוא היה זה שנתן את ההתרעה למלחמת יום כיפור. אני מכיר את המערכת ואיך זה עובד גם בצד שלנו.
"בקטאר עשו מיפוי של האנשים שעונים על שני קריטריונים: הם קרובים באופן פיזי או מהותי לראש הממשלה, והם גם אנשים שיחסית קל לגייס או להשפיע עליהם, כלומר אנשים בעלי אופי חלש, תאבי בצע, הפכפכים או לא נאמנים. אפשר לעשות ניתוח שלהם מרחוק, על סמך הרשתות החברתיות. קטאר זיהתה אנשים כאלה, פלדשטיין הוא אחד מהם, ואז היא עברה לשלב השלישי: באיזו דרך היא מגיעה אליהם, הרי היא לא תתקשר ותגיד, 'שלום אני ראש המודיעין של קטאר ואני רוצה שתעבוד בשבילי'.
"הם פונים למישהו שפונה למישהו שפונה בפנייה מאוד תמימה ומציע הצעה שנראית אטרקטיבית, כמו למשל לעשות עבודת יחסי ציבור, וברגע שהבן אדם מסכים לקבל ממך כסף, הוא שלך. כל המומחים לסוכני גיוס יגידו שרגע האמת הוא כשמישהו קיבל ממך כסף. משם יש לך השפעה עליו, ומתחיל תהליך הדרגתי של לדרדר את האובייקט ממצב שבו הוא נאמן לארצו למצב שבו הוא יותר ויותר מעגל פינות ועושה דברים אפורים למען המגייס. לפעמים הוא אפילו לא מבין שהוא עושה משהו בתחום האפור, עד השלב שהוא מבין וכבר לא תהיה לו דרך חזרה, כי הוא עסק בבגידה. ואחרי כל זה אוסיף שהקטארים מצטיינים בגיוס כזה".
איך ייתכן שכל זה קורה מעל ראשו של המוסד, של השב"כ, של ראש הממשלה?
"אני מסכים שהדבר הזה באחריות השב"כ, שתפקידו למנוע גיוס ישראלים לטובת האויב. רק לאחרונה התפרסמו דיווחים על השב"כ שעצר ישראלים שריגלו לטובת איראן. ועדיין, יכול להיות שכשהפרשה התפוצצה השב"כ כבר היה עמוק בתוך החקירה".
גם אם הפרשה התפוצצה באמצע, עדיין העובדה שהיא בכלל מתרחשת היא מחדל מהדהד של השב"כ, שמתווסף למחדל 7 באוקטובר. למה אם כך ראש השב"כ לא שם את המפתחות על השולחן מיוזמתו?
"השב"כ שגה מאוד בשני דברים ופחות שגה בדבר השלישי, שדווקא בו מאשימים אותו יותר. הוא שגה, כי כמו האחרים הוא לא חשב שחמאס מתכנן ומעוניין לבצע פעולה כל כך גדולה נגד ישראל. השב"כ היה שותף מלא לאותה קונספציה שגויה. הכישלון הגדול יותר של השב"כ: הוא לא הצליח לגייס מספיק סוכנים אמינים בתוך עזה. יכול להיות שהוא חשב שיש לו, אבל עובדה שהם לא נתנו את המידע הקריטי בזמן אמת.
"המשגה השלישי הוא מה שקרה בליל 6 באוקטובר. השב"כ זיהה סימנים, ומבחינתו הוא דיבר עם גורמי צבא בכירים ב־3:00 לפנות בוקר וקיבל את הרושם שהצבא מתכוון לנקוט פעולות של ממש. לשב"כ עצמו אין הרבה יכולות, רק את צוות טקילה עם כוחות ואמצעים שונים, ואותו הוא שלח להילחם בעזה. הוא הניח שהצבא עושה פעולות דומות, כי הוא הרי קיבל את ההתרעה מהשב"כ".
השב"כ, שתפקידו להתריע מראש, לא ידע שחמאס מתכנן את הפעולה, הוא לא ידע שאנשי לשכת ראש הממשלה מקבלים, על פי החשד, משכורות מקטאר על עבודות נוספות. למה ראש השב"כ רונן בר, אם כן, לא מתפטר מיוזמתו?
"רונן בר אמר, ובצדק, שכמו הרמטכ"ל, גם הוא מרגיש מחויבות מאוד גדולה לנושא החטופים, ולכן הוביל בפעימות הראשונות את כל הפעולות המוצלחות לשחרורם. הוא באופן אישי נלחם מאוד קשה על שחרור הילדים והנשים והתצפיתניות וכל יתר החטופים שהשתחררו, בין שבעסקאות ובין שבפעולות חילוץ הרואיות. רונן בר אמר במפורש, 'כשיחזרו החטופים אלך הביתה'. לכן כל מה שקשור עכשיו בפיטוריו הוא פוליטי לגמרי, ואין בו דבר וחצי דבר עם כישלון שבעה באוקטובר".
והיועצת המשפטית לממשלה שמנסים לערוף את ראשה?
"הטענה הפורמלית היא שגלי בהרב מיארה פועלת נגד מדיניות הממשלה. השאלה היא מהי מדיניות הממשלה במקרה שלנו – ההחלטה להגדיר את התוצר לנפש, או אולי מקסימום שוויון ברמת החיים בין כל האוכלוסיות, מדינה ירוקה, ביטחון המזון? אף אחד בממשלה הנוכחית לא חושב על הנושאים האלה, וכל ההתעסקות היא באיך לחזק את השלטון וליצור מצב שינציח אותו. לכן ברור שהיועמ"שית לעומתית.
אחת הדוגמאות הבוטות היא הניסיון של השרים אמסלם וקרעי לפטר את יו"ר רשות הדואר מישאל וקנין בטענות הזויות לחלוטין. האמת היא שהאיש הזה, שהיה מינוי של שר התקשורת הקודם יועז הנדל, עשה עבודה מדהימה בחברה הממשלתית הכושלת הזו. על מה יצא קצפם? שלא הם מינו אותו ולכן הוא לא נאמן להם, ושהוא העז לפטר מישהו שהוא חבר מרכז ליכוד כמו כל המינויים הקודמים שהם חלק מתהליכי ההשחתה ותפירת הג'ובים למקורבים לשלטון.
"הוגשו עתירות בעניין, והיועצת המשפטית אמרה ובצדק שאין לה שום כוונה להגן על דרישת השרים לפטר את האיש כי היא לא מוצדקת. אז היא לעומתית לממשלה. ואני אומר, מזל שהיועמ"שית מפריעה לממשלה למשול ולהלבין שחיתויות בניגוד מפורש לאינטרס הציבורי".
הממשלה מצביעה על חוסר האמון במערכת המשפטית כסיבה לאי־הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
"ברור שנדרשת ועדת חקירה ממלכתית. נגיד שהצבא והשב"כ עשו תחקירים נהדרים, והם לא, מי מתחקר את הדרג המדיני, מי את המל"ל, את המזכיר הצבאי וכל הממשקים בינם לבין הצבא והשב"כ? הם מעל החוק? ולא שוועדות חקירה ממלכתיות הוכיחו את עצמן לאורך השנים כבעלות שיניים, אבל אין לנו משהו אחר, ולכן זה הכרחי גם אם בדרך האלימינציה".
יש הרואים בסוגיית הגיוס הפרת אמון עמוקה יותר מאשר הימנעות מהקמת ועדת חקירה ממלכתית.
"החרדים טוענים שגיוס ללימוד תורה בישיבה שווה את חשיבות הגיוס לצבא. הממשלה הייתה יכולה להתייחס ברצינות לאמירה הזאת ולדאוג שבגיל 18 יש לכל צעיר חרדי שתי אפשרויות: או להתגייס לצבא או ללכת לישיבה לשלוש שנים ואז לעשות שירות צבאי. המדינה לא יכולה לקיים לאורך זמן קבוצת אנשים לומדים שמספרה הולך וגדל.
"כמה וכמה פעמים הצעתי לראשי אכ"א הקודמים ולפוליטיקאים בכירים ארבעה עקרונות בסוגיית הגיוס: האחד, שירות צבא הוא שירות בצבא ושום דבר אחר הוא לא במקום. השני, להחליט על קבוצה קטנה שזכאית לפטור וכל היתר מתגייסים, ולא כפי שהחרדים מנסים להגיד, בואו נקבע כמה כן יתגייסו. השלישי, שהגיוס יתקיים בין הצבא לאזרח. אי אפשר שהרבנים או הפוליטיקאים החרדים יהיו חלק מהתהליך שיקבע איך, מי ולאן ישובץ. גם מנהל בית הספר שלי לא היה שותף בהחלטה לאן אתגייס. והרביעי, החשוב ביותר, זה הסנקציות האישיות. כי שום דבר אחר לא יעבוד".
בשבוע שעבר נסע איילנד עם נציגי חברות עסקיות לסיור בצפון רמת הגולן על גבול הלבנון. בין היתר הגיעו גם למג'דל שמס, שם נפגשו עם משפחות 12 הילדים שנהרגו ביולי אשתקד מפגיעה ישירה של רקטה שנפלה במגרש כדורגל סמוך לגן שעשועים. "ישבנו כולנו במגרש הספורט, היינו כמאה אזרחים מול ההורים השכולים שסיפרו על הילדים שלהם, וכשסיימו לדבר קמנו כולנו עם דמעות בעיניים, חיבקנו וחיזקנו אותם. זה קרה באופן ספונטני, בלי שום החלטה מסודרת, כי הרגשנו את כאבם".
אולי לכן איילנד בכל זאת אופטימי. "האירוע הזה לימד אותי משהו על העם שלנו. יש בנו אכפתיות אמיתית והזדהות עם הכאב והסבל של האחר. אנחנו רואים את זה גם עם החטופים, את הציבור הנפלא שיוצא מדי שבת לעצרות כדי לזעוק את זעקתם, וכל זה מתקשר למעגלים המשפחתיים והחברתיים שהם כל כך איתנים במדינת ישראל ומעידים על העוצמות שיש בנו. אני מאמין שהעוצמות האלה יעזרו לנו, בסופו של דבר, לחזור למוטב".
תצטרף לפוליטיקה?
"אני שואל את עצמי את השאלה הזו לפחות עשר שנים. ואני דוחה את התשובה מהמון סיבות אישיות שחלקן אמת וחלקן תירוץ. אין לי תשובה ממלכתית. אני מסכים עם ההנחה שאם אתה רוצה באמת להשפיע, אתה צריך להיות בפוליטיקה, כי בסופו של יום, כל הפרשנים והיועצים למיניהם משפיעים בשוליים, הם לא מצליחים לשנות מצב. מי שמסוגל לשנות מצב לטוב ולרע אלו הפוליטיקאים. אז אני לא פוסל להצטרף. אבל אעשה זאת כאשר ייקבע מועד לבחירות. אין טעם לעשות את זה היום. אם מחר הממשלה נופלת וכל המערכת מתחילה לזוז, יש בי נטייה להצטרף".
