ישראל חווה את אחת התקופות המסוכנות בתולדותיה – אבל באופוזיציה השגרה נמשכת. הגוש המשתרע מהשמאל עד הימין המתון, שמייצג רוב מובהק בציבור הישראלי, ממשיך להתפצל ולשדר כאוס. שישה מועמדים לראשות הממשלה – יאיר לפיד, בני גנץ, גדי איזנקוט, יאיר גולן, אביגדור ליברמן, ואולי גם נפתלי בנט – מתחרים על תשומת הלב.
לכל אחד מהם יש קהל. אבל ככה אי אפשר ליצור מומנטום ובהירות שיאפשרו ניצחון במימדים הדרושים כדי לשים קץ לאסון הלאומי הנקרא שלטון נתניהו. אם גוש השינוי לא יתכנס סביב מבנה ברור עם מועמד מוסכם, הוא עלול לשחזר את אסון 2022 – אז נפלו מרצ ובל"ד מתחת לאחוז החסימה, כ־250 אלף קולות ירדו לטמיון, ובנימין נתניהו שב לשלטון על מגש של זהב והחל במלאכת חורבן המדינה.
המשבר הנוכחי הוא מוסרי, אסטרטגי וקיומי. הבחירות הבאות יקבעו אם ישראל הדמוקרטית מסוגלת להציל את עצמה ממנהיג שיעשה הכל כדי להישאר בשלטון. מול כתבי אישום ובידוד בינלאומי נתניהו סיכל הפסקות והסכמי חטופים כדי לשמר את הקואליציה המשיחית שרוצה מלחמת גוג ומגוג. הוא עיכב את הסכמי השלום, מנע מישראל את האפשרות לצאת מהתופת המדינית והביטחונית, ומקדם ללא הרף רפורמות שיהפכו את ישראל לטורקיה, מונע רפורמות שישלבו את החרדים בחברה, ויוצר מדינה דו-לאומית לא-דמוקרטית. הפער מול יהדות העולם גדל והשחיתות חוגגת ממש.
לא מדובר באיש ימין. מדובר באדם שמפרק את המדינה. הציבור מחפש אלטרנטיבה – אבל לא מציעים לו אחת. לא אחת ברורה. התשובה איננה בהכרח ברשימה אחת מאוחדת. הניסיון לחבר את מרצ לשעבר עם ליברמן או בנט לא רק שירחיק בוחרים – הוא יגרום לאובדן אמון רחב.
במקום זאת, גוש השינוי צריך לאמץ מודל ריאליסטי ומתוחכם יותר: שלוש רשימות, כל אחת פונה לקהל מובהק משלה, בתיאום מלא, עם מועמד מוביל אחד מוסכם.
* הגוש השמאלי – בהובלת יאיר גולן, שפונה לפרוגרסיבים, צעירים ותומכי זכויות אדם.
* הגוש המרכזי – לפיד, גנץ ואיזנקוט, שמדברים לבוחרי המרכז, אנשי ממלכתיות, וכל מי שמאס באנרכיה של ממשלת נתניהו.
* הגוש הימני־מרכזי – בנט וליברמן, שיכולים לשאוב קולות מאנשי ימין חילוני, ליברלי וביטחוניסטי שמאסו בבן גביר וסמוטריץ'.
הפיצול הזה, כל עוד אינו מוגזם (שלוש רשימות, לא שבע), אינו חולשה – אלא חוזק. הוא מאפשר לגוש השינוי למקסם הצבעה לפי קהלי יעד שונים, מבלי לאבד את תחושת היעד המשותף. זה פיצול אסטרטגי, לא פילוג טקטי. אבל בשביל שזה יעבוד, חייבים לקבוע מראש מי המועמד לראשות הממשלה. הציבור רוצה לדעת למי הוא מצביע.
הרי, אם כך, הצעה: מפגש של יומיים במקום סגור. כל ראש סיעה מגיע עם עוזר אחד. כל מועמד מציג במשך שעתיים מדוע הוא צריך להוביל. בוחרים מנגנון סקרים אחיד, בודקים מי הכי מתאים להוביל ומסכימים מראש: המועמד שצובר את התמיכה הגבוהה ביותר הוא ראש הגוש. לא עוד חוסר ודאות. לא עוד שישה מועמדים ש"ישבו יחד אחרי הבחירות".
אם בנט לא מעוניין לקחת חלק? לא נורא ואולי אף עדיף שירוץ לבד על תקן מועמד חלופי. אבל עם הבנה ברורה: אם הוא מקבל יותר מנדטים מהגוש המאוחד – הוא מקבל את ההובלה. ואם לא – הוא עדיין עם הגוש. סוג של תחרות ג'נטלמנית ביום הבחירות בין בנט למנהיג ששמאלה ממנו. מי שיעדיף את בנט (אבל לא עם ביבי) יצביע לו. תהיינה שתי החלופות לראש הממשלה פוסט נתניהו. יהיה ברור מה הגוש. הערבים כנראה יתמכו בגוש מבחוץ וייספרו כמובן – אבל לא לצורך התחרות הזו.
זה לא הכי נקי, אבל זה יספק סוג של בהירות לכל מי שמזהה את הקטסטרופה בהמשך שלטון נתניהו. המצב הנוכחי עם שש רשימות (או יותר!), כל אחת עם מנהיג הטוען לכתר, תוך כדי שבאולפנים מברברים על הליכוד בתור "המפלגה הגדולה" – משרת רק את הנוסע המתמיד ב"כנף ציון".
הציבור הישראלי משדר מצוקה. הוא מזהה את האיום. הוא רק מחכה לאופק. ולצערנו, רבים בו אינם חסינים מפני התרעלת הבלתי פוסקת של נתניהו. חייבים להתנהל בחוכמה כדי להציל את המדינה. זה מה שיביא לקלפיות את ההמונים בתחושה של שליחות בוערת שאפשר לסלק את נתניהו מהשלטון.
יש רגעים שבהם צריך להניח אגו בצד ולהתמקד בתוצאה – וזה הרגע, ללא כל ספק. עכשיו נותרת רק שאלה אחת: האם גוש השינוי מוכן להתנהג כמו ממשלה – לפני שהוא מבקש להפוך לאחת כזו.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים
