באחד הארגזים הראשונים שארזתי ביום שבו עברתי בפעם הראשונה לגור מחוץ לבית ההורים, הנחתי ספרים. אמא שלי תהתה למה אני מכבידה על עצמי ועוד יותר על דירה של פחות מ–20 מ״ר, אבל כמי שספרים היו בכל תקופת הילדות והנעורים שלה לחבריה הטובים ביותר – וסליחה על הקלישאה – הרגשתי שאני לא יכולה לוותר על אף אחד מהם.
לזרוק ספר מבחינתי היה כמו לנטוש חבר בדיוק בזמן שהוא זקוק לך. וכך, כסטודנטית לתיאטרון ואחר כך לספרות, אגרתי בדירת החדר הראשונה שלי קרוב ל–100 ספרים ומחזות.
בימים קשים, כשהייתי חוזרת הביתה עם הייאוש הקיומי הזה של שנות ה–2000, עם שק של חלומות שעוד לא ידעתי בכלל איך אני מתחילה להגשים, הייתי מתנחמת בכך שאף שאין לי מקום לזוז בדירה הפצפונת, יש לי 100 ספרים שאני יכולה לשלוף בכל רגע ולצלול לתוכם. להיבלע בהם, להיעלם בתוכם, להיות שוב חלק מחבורת חסמב״ה הסודית כדי שאף אחד בסביבה לא יבחין בי, בדיוק כמו שעשיתי כשהייתי ילדה.
בדירתי השנייה עדיין הייתי צריכה להתפשר. את אוסף המחזות תרמתי אחרי שהבנתי שאני פורשת מניסיון לעשות קריירה בתיאטרון. פתחתי פרק חדש בחיים, התחלתי לכתוב והנחתי את העבר מאחור. יש לי תכונה כזו שכשמסתיים אצלי משהו אני חייבת לנתק אותו באופן סופי מבחינה רגשית ופיזית בלי להשאיר לו זכר. כשהניתוק קרה, לקחתי החוצה את שייקספיר וצ׳כוב ואיבסן וכל הגרסאות המחודשות שבית צבי הוציאו למחזות קלאסיים ומודרניים, אלה שהייתי רוכשת לעצמי בכל פעם כשהייתי צוברת קצת דמי כיס, ושחררתי אותם לשלום.
את חלקם תרמתי, את חלקם הנחתי על ספסל ברחוב. את ״ארבעה מחזות״ של צ׳כוב בתרגום הקלאסי של אברהם שלונסקי, הספר שליווה אותי מאז התיכון ובזכותו שרדתי את כיתה י"א, לא הצלחתי להשאיר בחוץ. הכנסתי אותו מהר לתיק ולשאר הספרים אמרתי שלום יפה ולא סובבתי את הראש.
עם השנים הפכו מדפי הספרים למשהו שצובר אבק. הייתי עדיין בדירה שלא מאפשרת אחסון רב. התגבשה בי ההבנה שבחיים יש תקופות, ובכל תקופה אנחנו מאמצים לעצמנו עוגנים שמאפשרים לנו לצלוח אותה בצורה הטובה ביותר. עדיין אהבתי לקרוא והייתי מהאחרונות מבין בני דורי שעדיין אחזה במינוי לספרייה, אבל כבר לא חשתי צורך לברוח לתוך ספר, להיאחז במילים; בכריכה עבה שאפשר לחבק במיטה. לא רציתי להיעלם יותר בתוך עלילה של מישהו אחר אלא להפך, לכתוב אחת כזו בעצמי.
בין ספרים מודפסים לספרות דיגיטלית
באחד מימי הכיפורים התיישבתי מול ארגזי הספרים המאובקים שלי והחלטתי שאני משאירה רק את הספרים שאני בטוחה שאקרא שוב. קלאסיקות או ספרים שנגעו לי בלב והסעירו לי את הנפש. והיו כאלה במהלך השנים. אני זוכרת את עצמי גם בגיל 30 מחכה כבר לחזור הביתה כדי לסיים ספר שלא הצלחתי להניח מהיד אבל הייתי חייבת לצאת לעבודה.
נותרתי עם קרוב ל־60 ספרים שליוו אותי עד פרוץ המלחמה. בפינוי הדירה שלי ב־7 באוקטובר הצלחתי לחלץ בצער רב רק עשרה מהם – תמהיל מוזר, שבדיעבד מאוד משקף אותי: שני ספרי שירה ששייכים להורים שלי ("שירת רחל" ו"העיקר שירי אהבה" של יהונתן גפן) שני אוספי טורים של עלי מוהר, כמה ספרים עם הקדשות אישיות ו״ימי הכלניות״ של תום שגב, שאומנם לא קראתי מעולם, אבל הוא תמיד היה שם כדי להזכיר לי שיש לי עוד הרבה דברים שאני צריכה להשלים. ״ארבעה מחזות״ של צ׳כוב שכב לו קרוע בין שברי זכוכיות. אמרתי לו יפה שלום. הנה הסתיימה לה עוד תקופה.
בשנים האחרונות, מאז כניסתה של הספרות הדיגיטלית לחיינו, חילקתי את הנאת הקריאה שלי בין ספרים שאני קוראת בטלפון כשאני בים או ברכבת או ממתינה למשהו, לבין ספרים שאני קוראת בפינת קריאה שאני מארגנת לעצמי בכל דירה שאני עוברת אליה.
בשנה שעברה, אחרי שעברתי להתגורר כמה מטרים מהספרייה העירונית השכונתית שהייתי רשומה אליה במשך שנים, החלטתי שאני חוזרת להחליף ספרים. מבקרי ספריות כיום הם תמהיל של ילדי בית ספר ואנשים בני הגיל השלישי, שמסתובבים בין מדפים ומבינים שבדיוק כמו שהדרך הרבה יותר משמעותית מהמטרה, כך גם השיטוט בין המדפים פותח את התודעה שלנו לממד אחר, ומאפשר לנו להתנתק רגע מהבלי וצרות העולם ובעיקר מהטלפון.
אני יודעת ששבוע הספר כיום הוא לא מה שהיה פעם. ומניסיון, ברור שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור אלא לנוע קדימה עם החיים ועם הדברים החדשים שהם מביאים איתם. ובכל זאת, גם אם אני כבר לא מתרגשת משיטוט בין דוכנים, זה ״החג״ היחיד שאין בו קורבנות או גבורה או מי שבא לכלותנו. רק מילים ורגשות ועלילות ודרך לא רעה בכלל להרחיב את הלב בימים אלה. ואם עשיתי לכם חשק לחזור ולקרוא ולו רק ספר אחד נוסף, משימתי הושלמה.
