באוגוסט 1947 נגזרה הודו לשתי מדינות – האחת שמשמרת את השם המקורי של תת היבשת ובה רוב הינדואי, ומיעוט מוסלמי שמונה היום 210 מיליון (כ-15% מתוך 1.4 מיליארד). בפקיסטן (ארץ הטהורים), שהייתה עד אוגוסט 1947 חלק בלתי נפרד מהודו, חיים היום כ-254 מיליון נפשות. רובם המכריע מוסלמים.
בשלושים ומשהו השנים האחרונות, הוקצנו המתחים בין מוסלמים להינדים בהודו על ידי הפוליטיקאים ההינדים של ה-BJP, מפלגת השלטון ההודית שבראשה עומד מודי, תוך כדי לחץ גובר על המוסלמים של קשמיר בעקבות אירועי טרור ומלחמת הגבולות עם פקיסטן, אותה מאשימה הודו בליבוי הטרור ועידודו על ידי מתן מקלט לקבוצות הפועלות נגד הודו.
אלא שהסיפור הוא יותר מפוליטיקה מקומית שמלחמת דת משמשת לה תירוץ ומאיץ. שכן, הסכסוך כמעט מראשיתו – היה סניף של סכסוך גלובלי על מי ישלוט בהרים הגבוהים בעולם, על מי הנהרות שמקורם ברמה הטיבטית, ועל נתיבי הים והמחצבים של אסיה ותת היבשת ההודית.
מהאטמה גנדי התנגד לקריעתה של הודו ולהפרדה בין תושביה על בסיס דתי, תהליך שהותנע על ידי משורר מוסלמי בשם איקבאל שהטיף לכך כ-15 שנים לפני הפירוק. אחמד ג'ינה, פוליטיקאי מוסלמי שהבין כי מוסלמי לא יהיה ראש ממשלה במדינה העתידה, הוביל את תנועת ההתבדלות.
האנגלים תרמו את חלקם כשהחליטו לחלק את הארץ בין הינדים למוסלמים, גרמו לכאוס וזרעו שנאה ופילוג. התוצאות המיידיות היו רצח גנדי, שהתנגד לחלוקתה של הודו, על ידי לאומן הינדי, וטרנספר כפוי ומבוהל של מיליוני אנשים שחצו את הגבולות החדשים מצד לצד, רכבות פליטים נטבחות בדרכן, וכפרים נשרפים על יושביהם. על פי ההערכות, נהרגו בטבח הדדי כמיליון הינדים ומוסלמים שמצאו את עצמם מהצד הלא נכון של הגבול.
קשמיר הייתה אמורה להיות הודית, כך החליט המהארג'ה ההינדי ברגע האחרון כשצבא פקיסטן דהר לתוך ממלכתו, עד שהגיע הצבא ההודי לעזרתו ועצר את הפקיסטנים בקו הרכסים. בסוג של משפט שלמה מודרני חולקה קשמיר בין פקיסטן להודו, מה שהפך את המקום לפצע פתוח עם טענות בעלות של שני הצדדים.
ב-1962 פלשו הסינים להימלאיה ההודית בהפתעה גמורה והשתלטו על שטחים נרחבים, והולידו את הברית בינם לפקיסטן נגד הודו. ב-1965 ניסו הפקיסטנים לבצע מחטף דומה במרומי ההימלאיה, ונהדפו על ידי ההודים במה שמכונה המלחמה השנייה.
שתי המלחמות האלו גרמו לפקיסטן להעביר שטח נרחב לסינים בהימלאיה ולהסכם שבו ייבנה כביש בין קשגר, העיר המערבית בסין, לאיסלמבאד בירת פקיסטן, שתחצה את רכס הקראקוראם דרך מעבר קהנג'וראב.
הדרך נבנתה במימון ועבודה סינית, ובמחיר גבוה של חיי אדם בשל קשיים עצומים, לאורך 2,000 קילומטרים, ונחנכה ב-1986. ב-1991 תפסתי עליה טרמפים כחלק מהמסע הגדול שערכתי אז על דרך המשי, דרך קשה ונפלאה שקושרת את סין ופקיסטן, ומאפשרת לסינים גישה לנמל הגדול של קראצ'י ומעבר יבשתי ימי שעוקף את מיצר מלאקה לא רחוק מסינגפור, שבו פועלים שודדי ים ובעתות מלחמה ניתן לחסום אותו בקלות יחסית. הברית עם פקיסטן מאפשרת לסינים לאיים על הודו לא רק מצפון – אלא גם ממערב.
במהלך 30 השנים מאז, שודרגה הדרך לאוטוסטרדה רחבת ידיים ומהירה מהצד הסיני. הצד הפקיסטני עדיין נחמד ושווה, ועובר בעמק ההונזה היפה להפליא.
השנאה והתחרות בין פקיסטן והודו לובתה עוד יותר כשהגנרל ג'ק פארג' רפאל ג'ייקוב, המפקד היהודי של הצבא ההודי, כבש את בנגלדש ב-1971. עד אז נקרא החלק הזה פקיסטן המזרחית. ההודים הם שנתנו לה עצמאות והפכו אותה למדינה עצמאית.
במשך לא מעט שנים הייתה הודו מדינה שנמנתה באופן מסורתי על גוש המדינות הלא מזדהות, עם נטייה לארצות ערב ותמיכה סובייטית בנשק ומשאבים. לעומתה פקיסטן, למרות שיתוף הפעולה עם סין, ניזונה מנשק והשפעה אמריקאיים ומקשרים הדוקים עם הסעודים שמימנו את הקמת המסגד הגדול בבירה המוסלמית החדשה של פקיסטן – איסלמבאד.
ב-1989, עם התמוטטות האימפריה הסובייטית ופנייתה ההדרגתית של הודו מערבה, הפכו הקשרים עם ישראל לגלויים. לקשרים האלו קדמו קשרים סמויים, שכן ישראל סיפקה להודו עזרה צבאית כבר לאחר תבוסתה במלחמה עם סין בהימלאיה ב-1962, וכך גם במלחמה ההודית-פקיסטנית השנייה ב-1965. ב-1971 סיפקה ישראל נשק למורדים הבנגלים.
החל משנות התשעים של המאה ה-20 החלה ישראל לספק מידע ונשק להודו. שנות התשעים הראשונות היו גם השנים שבהן יצאה סין מבידודה והחלה בקפיצתה הגדולה קדימה. גם שם, ובמקביל לקשרים עם הודו, הציעה ישראל את שירותיה הטובים – בעיקר בנושא הביטחוני.
מטוס ה-J10 הסיני הוא צאצא של ה"לביא", שמהווה את חוט השדרה של חיל האוויר הסיני, והסינים מכרו ממנו לפקיסטן וחימשו אותו בטילי אוויר-אוויר ארוכי טווח מתוצרתם. השילוב הישראלי-סיני הצליח יפה בקרבות האוויר בסיבוב הקרבות האחרון בין פקיסטן להודו. השילוב של אוויוניקה ישראלית וטילי אוויר-אוויר סיניים ארוכי טווח הפילו, על פי המקורות, 5 מטוסים הודים ובהם גם מטוסי רפאל – פאר התעשייה האירופאית.
ייתכן שהאמריקאים שהפילו את פרויקט ה"לביא", בהביטם אחורה, מצטערים שלא מנעו את זליגת הפרויקט לסין, שכן האוויוניקה הישראלית מסתברת כפלטפורמה מצוינת וכשובר שוויון במרוץ החימוש בין המעצמות.
הקרב החדש בשמי ההימלאיה והפנג'אב, מסמן כיוון חדש למאבק גלובאלי שנע בכמה חזיתות. המלחמה הזו שונה לגמרי מהמלחמה הקודמת בין פקיסטן להודו ב-1998 בחזית קרגיל – לאורך קו הפסקת האש בין קשמיר ההודית לפקיסטנית.
הייתי כנראה הכתב הזר היחיד שכיסה את המלחמה בהרים הגבוהים בעולם. זו הייתה מלחמה בין סיירי לאדאק לבין סיירי גילגיט – אנשי ההימלאיה שנלחמו אחד בשני משני צידי קו הפסקת האש. ההודים עלו רגלית וכבשו את המוצבים שבנו סיירי גילגיט הפקיסטנים בצד ההודי. עד לסיבוב הזה, ניצחו ההודים בכל העימותים מול הצבא הפקיסטני.
הסיבוב הנוכחי, שהחל מפיגוע טרור בפאהלגם – אחד מאתרי הסקי השווים והחביבים על ההודים ממזרח לסרינגר, ונענה בתגמול הודי זועם נגד מה שהודו הגדירה כמטרות טרור, הסלים במהירות להחלפת מהלומות אוויריות וירי טילים ומל"טים מתאבדים. בשונה מאוד מהמלחמה המאוד פשוטה שהייתה בין חילות הרגלים, כאן היו הפגזות של שתי המדינות שלוו בהפצצות וקרבות אוויר בגבהי ההימלאיה.
הסיבוב הנוכחי דומה מאוד ושונה לגמרי, אם כי נע על ציר שהחל בחלוקתה של הודו ובמלחמה ההודו סינית ב-1962 שבה הפסידו ההודים שטח נרחב בהימלאיה. הברית שבין סין לפקיסטן נולדה אז, שכן לסינים היה חזון ישן אותו יישמו עם כיבוש טיבט בין 1952 ל-1959, אז נמלט הדלאי לאמה להודו והקים את ממשלתו הגולה – השתלטות על המים של אסיה. כמעט כל הנהרות של דרום-מזרח אסיה וסין נובעים מהרמה הטיבטית: הנהר הצהוב, היאנג צה, המקונג, האירבדי המיאנמארי, האינדוס הגדול וגם הגנגס. הסינים השתלטו על ראש האינדוס במלחמה ב-1962 והתקרבו מאוד לראש הגנגס בגנגוטרי. הסינים מחזיקים בידיהם את רוב מקורות המים של מזרח אסיה ותת היבשת הסינית.
עליית ה-BJP ההודית הלאומנית בראשות נרנדה מודי לשלטון לא היטיבה את היחסים עם נתיני הודו המוסלמים ועם פקיסטן. מרוץ הנשק התעצם. ישראל נהנית לספק את הנשק לצד ההודי, והסינים מספקים לפקיסטנים את המיטב הסיני.
נקודת ההידרדרות חלה לפני כ-6 שנים, ב-2019, כשההודים חנכו את הראם מנדיר – המקדש של רמה באיודיה על חורבות הבאברי מסג'יד –מסגד שנבנה לכבדו של באבור – המלך הטורקו-מונגולי הגדול שכבש את הודו במאה ה-16 והשליט את המוגוהלים, עד שהודו נשדדה על יד הבריטים שחילקו אותה כאילו הייתה שלהם לחלוקה.
הדריסה הדתית עוררה את שדי הלאומנות שטופחו על ידי מפלגתו של מודי ובעקבותיה נחקקו, באותה השנה, עוד שני חוקים – חוק מפקד האוכלוסין של המדינות בצפון מזרח הודו, שחלקן מוסלמיות – חוק שנועד להרחיק ולגרש משם כמה שיותר מוסלמים לבנגלדש, אם נולדו ואם לא נולדו שם, שכן לרבים מתושבי האזור אין תעודות לידה. החוק הנוסף היה ביטול הזכויות המיוחדות והאוטונומיות של קשמיר ההודית ואישור להינדים לקנות אדמות במדינה.
זכויות היתר של קשמיר ניתנו על ידי נהרו למהארג'ה ההינדי של קשמיר ב-1947, כשהתלבט אם להצטרף להודו או לפקיסטן, ובעיקר חשב שיוכל להישאר עצמאי בין שתי המדינות – מלך הינדי שנתיניו מוסלמים. מאז 1998 נמצאת קשמיר תחת כיבוש למעשה, עם מאות אלפי חיילי הודים בכל מקום. מבצעים נגד טרור עוצר והינדואיזציה דורסנית.
כל אלו לא מצליחים לדכא את הטרור הקשמירי. פעולת הגומלין של הסיבוב הזה, בעקבות פעולת הטרור האחרונה בפהאלגאם, היא תוצאה של תסכול הודי. עד היום לא הצליחו מכות אוויריות לחסל טרור. אלא שהסיבוב הזה העלה שאלות קשות ביחס למוכנותה ועוצמתה של הודו (צבא של כמיליון חיילים וצבא מילואים בגודל דומה – הצבא הגדול בעולם לאחר סין).
פקיסטן היא אומנם אויב ישן עם חשבונות ארוכים בין הינדים למוסלמים, אבל היריבות הגדולה בחלק הזה של העולם היא בין סין והודו. יריבות כלכלית, טריטוריאלית וצבאית. ניסיונות להשתלט על מקורות מחצבים (הסינים מובילים) על מים (שוב הסינים) ועוצמה צבאית שאמורה לגבות את הדברים, שכן הודו שולטת על נתיבי השיט באוקיינוס ההודי ובים אנדמן, ויכולה לעצור את הסחר הסיני הימי. על מנת למנוע מצב כזה – הסינים מפתחים מערך של רכבות חוצות יבשות.
לא מן הנמנע שהפגיעה באוניות שיצאו מהודו לכיוון ישראל, במרחק קטן יחסית מחופי הודו, הוא ניסוי סיני שבו העבירו לאיראנים טילים – שהועברו לחות'ים – על מנת לאותת להודים כי נתיבי הים שלהם פגיעים, וכי הברית עם ישראל והמערב לא תגן עליהם.
הסכסוך בקשמיר בין פקיסטן והודו ראשיתו בסכסוך דתי בן אלף. אלא שהסינים לא דתיים, ובמקרה הזה נראה שהם בהחלט בעד לתת להודו לטעות ולחטוף על האף, על מנת שיהרהרו שוב אם הם רוצים לפגוע באינטרסים סיניים. מה שבטוח הוא שבסכסוך הזה, שיש להניח שידעך ויתלקח עוד כמה שנים מחדש, יש מרוויחה אחת גדולה – סין, ומפסידה ודאית – טאיוואן.
קשה להניח שעם העוצמה והטכנולוגיה הצבאית העקיפה שהפגין ה"לביא" הסיני המצויד בטילים מרחיקי פגוע, יהיה מישהו שבאמת ינסה להציל את טאיוואן מהפלישה הסינית הקרבה. שלא לדבר על המתווך העכשווי – טראמפ, שבעיניו טאיוואן, הודו או פקיסטן, הן עניין עסקי שאפשר למכור אם הוא גוזר קופון.
כישלונה של הודו במערכה הנוכחית לא תקדם פתרון בסכסוך המקומי על ההימלאיה, אבל מעמידה אותה בנקודת חולשה מול העוצמה והטכנולוגיה הסינית. הדרקון העולה והמאיים של המזרח.
