ביקורים רשמיים של ראשי ממשלות ישראל בוושינגטון ופגישות ושיחות שקיימו עם נשיאי ארה"ב אינם זכורים כאירועים היסטוריים, אלא ידועים יותר כיוזמות ומהלכים מדינים תועלתיים. כמעט כל ביקור, כל שיחה בלשכה הסגלגלה שראש ממשלה ישראלית קיים, הניבו בזמנו הישג, קידום מעשי של אינטרס ישראלי, או ריכוך של מתח וסילוק משבר ביחסים.
פגישה־שיחה אחת בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארה"ב, שראויה להגדרה של אירוע היסטורי, היא הפגישה בין ראש הממשלה דוד בן־גוריון לנשיא ג'ון קנדי. הפגישה התקיימה בניו יורק, במלון וולדורף אסטוריה, במרץ 1961. לפי דיווחים שפורסמו אז, בן־גוריון דיבר יותר מהמארח, וקנדי התפעל מאישיותו של ראש הממשלה הישראלי ואהב את דעותיו על המהות והמטרות של כהונת נשיא ארה"ב.
בן־גוריון גם השמיע בתום שיחתו עם הנשיא משפט, שלפחות מהבחינה הישראלית הצדיק את הציון היסטורי. לפני שנפרדו שאל הנשיא קנדי את בן־גוריון אם ארצו יכולה לעשות דבר מה למען ישראל, ומה ראש הממשלה מבקש ממנו באופן מיוחד. "כן", השיב בן־גוריון. "ישראל זקוקה לנשיא אמריקאי שיהיה טוב לאמריקה".
עוד ביקור רשמי של ראש ממשלה ישראלי בוושינגטון, ששווה הצמדה לתואר "היסטורי", הוא הביקור הרשמי בארה"ב של מנחם בגין, הראשון שלו כראש ממשלה, במרץ 1979. לפני שנסע לוושינגטון לפגישה עם הנשיא ג'ימי קרטר, בגין שהה כמה ימים בניו יורק – וקיבל מיהודי הקהילה קבלת פנים המונית נלהבת, שזכורה עד היום כאחד האירועים חסרי התקדים בקורות הקהילה. יותר ממיליון יהודים השתתפו בקבלת הפנים לכבוד מנחם בגין שהתקיימה בסנטרל פארק (גילוי נאות. דיווח שלי על האירוע הזה פורסם ככותרת ראשית ב"הארץ").
הביקורים של בגין בוושינגטון ויחסיו הקרובים עם הנשיא קרטר, שנחשב אחד הכושלים בנשיאי ארה"ב, הולידו את הסכם השלום עם מצרים – תוצאה היסטורית של ביקור ראש ממשלה ישראלי בוושינגטון.
התרפסות לצד זלזול
אף אחד מאלה שכיהנו כראשי ממשלה בישראל לא קיים ביקורים רשמיים (ובלתי רשמיים) בארה"ב, כולל בוושינגטון, יותר פעמים ובתדירות מוקפדת יותר מבנימין נתניהו. מהבחינה הפוליטית זה בסדר גמור. נתניהו גדל, התחנך ולמד באמריקה בשנים שבהן מתעצבת אישיותיו של האדם. ככזה, הוא נמשך לאמריקה ואהב לבקר בה.
אולם מה שלא בסדר ומעיב על השובל הארוך מנשוא של גיחותיו לוושינגטון הוא העובדה שנתניהו הפך את הביקורים ופגישותיו עם הנשיאים לכלי לחיזוק מעמדו בישראל ולהאדרת שמו כראש ממשלה. כפרפרזה למשפט שבן־גוריון אמר לקנדי, נתניהו ביקש נשיא אמריקאי שטוב לו ולאינטרסים שלו – לא של אמריקה ולא כל כך של ישראל. אף אחד מראשי ממשלת ישראל הקודמים לא טרח כל כך במאמצים לחשיפה תקשורתית של הביקור, ובמיוחד של פגישה בבית הלבן.
יותר מזה. הנזק שנתניהו כראש ממשלת ישראל גרם, ועדיין גורם, בביקוריו הרשמיים בושינגטון, הוא העדפתו המופגנת לנשיאים רפובליקניים. נכון, מותר לאהוד יותר נשיא רפובליקני על פני דמוקרטי. עם זאת, אסור ואף חמור במיוחד, כשראש מדינה זרה מביע באופן בוטה את אהדתו לבכיר המייצג מפלגה יריבה לנשיא היושב בבית הלבן.
הנאום שנשא נתניהו כראש ממשלה בפני מושב משותף של הסנט והקונגרס ב־2015, שהתפרש כהטלת אשמה על הנשיא ברק אובמה בגין חתימתו על הסכם הגרעין עם איראן, היה מעשה נפשע וכשל פוליטי צורב שנחרטו כבלתי מחיקים בתחום יחסי ישראל וארה"ב. כמדיניות מתוכננת, ובסיוע אובססיבי של מי שהיה האיש שלו בוושינגטון ויועצו לעניינים אסטרטגיים השר רון דרמר, נתניהו למעשה חיסל את התמיכה הדו־מפלגתית בישראל, ששלטה בפוליטיקה האמריקאית שנים רבות כמסורת מקודשת.
שלושת הביקורים הרשמיים בושינגטון שקיים נתניהו בחודשים האחרונים, מאז שהחל דונלד טראמפ את כהונתו כנשיא, חשפו את התרפסותו לנשיא הרפובליקני, ובמקביל – הביעו זלזול מופגן במחנה הדמוקרטי ובנציגיו הבכירים בפוליטיקה האמריקאית.
בשולי העצרת
אבל מה שנתניהו לא מודע לו, או לא רוצה להיות מודע לו, הוא ההתפתחות המתפשטת לאחרונה במפלגה הרפובליקנית, כשעיתונאים ופרשנים בתקשורת האמריקאית מדווחים כ"קולות אנטי־ישראליים ואנטישמיים שנשמעים במפלגתו של טראמפ". לפי הדיווחים, בכירים רפובליקנים זועמים על מחוות הידידות שהנשיא האמריקאי מגלה כלפי ישראל.
"בימין האנטישמי במפלגתו הרפובליקנית של טראמפ רוגזים על כך שישראל מובילה אותו ואת ארה"ב באף", נטען באחד הדיווחים שפורסמו לאחרונה, ובפרסום אחר דווח ש"לא רק אצל הדמוקרטים: קולות אנטישמיים נשמעים במפלגתו של טראמפ".
פרשנים מציינים שבעוד תומכי ישראל בארה"ב מודאגים ממה שהם מגדירים "התחזקות הפרגרוסיבים" במפלגה הדמוקרטית, הם לא שמים לב לעובדה שבמפלגה הרפובליקנית מתחזק זרם ה־MAGA ("החזירו לאמריקה את גדולתה"). מבחינתה של ישראל זאת התפתחות חמורה ביותר.
מי שמזוהים כפרגרוסיבים במפלגה הדמוקרטית הם דמויות כמו הסנאטור ברני סנדרס או חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, שהשפעתם בצמרת המפלגה הדמוקרטית היא אפסית. לעומת זאת, מי שמנהיגים בחוג ה־MAGA הם דמויות בעלות השפעה בצמרת הרפובליקנית.
סטיב באנון, יועצו לשעבר של טראמפ ואחד האנשים הקרובים ביותר לנשיא, טען לא מכבר בנאום ש"יהודים שאינם מתומכי MAGA הם אויבים מבפנים". לא פחות. דובר פעיל נוסף של MAGA הוא איש הטלוויזיה טאקר קרלסון, שהצהרותיו נושקות לאנטישמיות. עוד דמות בולטת היא חברת הקונגרס מרג'ורי טיילור גרין, שמתנגדת במוצהר לכל סיוע אמריקאי לישראל בתחום הביטחוני.
האיום על המשך התמיכה האמריקאית בישראל, גם ואפילו בשנות כהונתו הבאות של טראמפ בבית הלבן, הוא הרבה יותר רציני ומוחשי מהאיום שגלום בתופעת הפרוגרסיביות במפלגה הדמוקרטית. עם זאת, לא נראה שנתניהו מודע לכך, או שזה בכלל מעניין אותו.
נתניהו בוודאי כבר חושב על הביקור הבא שלו בארה"ב, כנראה בספטמבר לקראת כינוס העצרת השנתית של האו"ם. זהו ביקור שללא ספק יכלול פגישה עם הנשיא טראמפ, שגם ייפגש עם נתניהו במסגרת מה שמוגדר "בשולי העצרת של האו"ם". נו באמת. לפי נתניהו, זאת חוצפה לקרוא לפגישה עם הנשיא טראמפ "בשולי".
