על פי הדיווחים, אתמול בערב חמאס ענה בחיוב על ההצעה שהונחה בפניו. מוזר. פחות מ־24 שעות אחרי ההפגנה ההיסטורית והמרגשת בתל אביב ואחרי ״יום העצירה״ ברחבי הארץ – תשובה חיובית של חמאס. הכיצד? הרי לדברי נתניהו ושרתיו, ההפגנה והמחאה חיזקו את חמאס ואת עקשנותו, לא?
אז איך יכול להיות שמיד למחרת חמאס מתרצה לכאורה? איך הם עושים לנתניהו דבר כזה? הרי האיש השווה רק אתמול את משפחות החטופים, המשפחות השכולות, משפחות הגיבורים – לסייעני חמאס. את כל אלה, ואת מאות האלפים שבאו להזדהות איתם. בושה. צריך להעיר לקטארים שיקראו את חמאס לסדר. אי אפשר לעבוד ככה.
אז מה עושים עכשיו? מי תהיה העז המאושרת שתוחדר עכשיו לחדר המו״מ כדי לטרפד שוב את העסקה ברגע האחרון, לקול צהלותיהם של בן גביר וסמוטריץ׳? איזה תירוץ תורן יישלף מאיזה בוידעם? איך אפשר יהיה לרבע את מעגל הקסמים הזה בפעם המי יודע כמה? איך אפשר יהיה לתדלק שוב את מרכבת המלחמה הדוהרת לשום מקום, חוץ מהיעד האמיתי שהוא בחירות כמה שיותר מאוחר?
וקרה עוד דבר מוזר – רשימת התנאים הדרקונית של חמאס, שמכונת הרעל מפמפמת כאן כבר שבועות, נעלמה כאילו לא הייתה מעולם. איפה התנאי ש״החטופים ישוחררו רק אחרי שיקום עזה״? איפה ריקון בתי הכלא מכל אסירי העולם ומכל הרוצחים? איפה הדרישה החד־משמעית לסגת מכל הרצועה עד הסנטימטר האחרון, בלי פרימטר ובלי כלום?
כי על פי הדיווחים, חמאס מוכן לפרימטר של 800 מטר (ישראל רוצה 1,200), ירד מ־200 אסירי עולם ל־150 (ישראל מסכימה ל־125), והפערים הצטמצמו מאוד. התשובה – הרשימה הזו לא הייתה מעולם. היא המצאת פייק של מכונת הרעל, שנשענה על מאמר פובליציסטי שכתב האלוף במילואים תמיר היימן ונכללו בו כמה תרחישים ספקולטיביים. תנו למכונת הרעל קצה של חוט – היא תתפור ממנו מקרמה.
אני לא מאלה שחושבים שלא צריך לחץ צבאי. אם זה היה תלוי בי, המבצע להשמדת היכולות של חמאס היה צריך להתקיים כבר ב־2009, כפי שנתניהו הבטיח, או ב־2010, או ב־2011, או בכל שנה שחלפה מאז – בכל 15 שנות שלטונו של הפטרון הגדול של חמאס, בנימין נתניהו. אבל זה לא קרה. כן, איום צבאי הוא פריט חשוב במו״מ עם חמאס.
גם לאופציה של כיבוש עזה יש השפעה על עמדת חמאס, ובהקשר זה – אין ספק שמדובר בשיקול מרכזי. מצד שני, אי אפשר לא לקרוץ כשמדברים על ״הלחץ הצבאי״. כי בתכלס, לא היה לחץ ולא היה צבאי. צה״ל דילל כוחות ברצועה בשבועות האחרונים בכמות דרמטית, שנייה רק לכמות הסיוע ההומניטרי שהוצנח או נשלח לחמאס באדיבות ישראל. הלחץ הצבאי העיקרי בזמן הזה הופעל על ידי הקואליציה על רמטכ״ל צה״ל.
ונניח שהיה ״לחץ צבאי״. זה לא מספיק כדי להביא עסקה ולהחזיר את החטופים הביתה אחרי שנתיים. כי במקביל ללחץ הצבאי, צריך גם יוזמה מדינית ורצון פוליטי. עד רגע זה, לאורך כמעט שנתיים, הרצון הפוליטי הראשי של נתניהו היה להאריך את המלחמה ככל האפשר, ולהרחיק את הבחירות כמה שיותר. עסקת חטופים עומדת בניגוד לאינטרס הזה, כי היא עלולה לפרק את הקואליציה, ועם כל הצער שבדבר – קיומה של הקואליציה חשוב לנתניהו יותר מחזרת החטופים.
פעם היינו כותבים בלילה כזה ש״האורות בלשכת ראש הממשלה דלקו כל הלילה״. קלישאה חבוטה, אבל נכונה. נתניהו צריך שוב להמציא את עצמו מחדש. כבר שבועיים משננים דובריו השונים ש״עסקה חלקית ירדה מהפרק״. והנה, היא חזרה. ״הפור נפל״, הם מכריזים, ״הולכים לכיבוש עזה״. אז הפור נפל – וקם. מה עושים עכשיו? איזו סחורה משומשת מוכרים שוב לבן גביר או לסמוטריץ׳ כדי להנשים שוב את קואליציית הדמים הזו? מאיפה יגיע הדפיברילטור הבא שיחזיר את הדופק לממשלה, במקביל להיחלשות המתמשכת של פעימות הלב של אחינו החטופים?
