בלתי נתפס: עצומת האומנים שיחקה ישר לידיים של חמאס

בלתי נתפס שבימים שבהם שוגרו לעולם סרטוניהם המזעזעים של רום ברסלבסקי ואביתר דוד, אומנים ישראלים חתמו על עצומה נגד ״פשעי מלחמה בעזה״. הרי כל תכליתן של עצומות כאלה כרגע היא להיבלע בגל האנטי־ישראלי חסר התקדים שמחזק את חמאס, שבגלל זה הקשיח עמדות – כי הרגיש שניצח.

בלתי נתפס שהאומנים לא קולטים מי נגד מי ומה גורם למה, ושבבחירתם לחתום הם אולי מממשים את זכותם לחופש ביטוי, אבל גם מקשים על שחרור החטופים. אז מה יותר חשוב עכשיו? כל הכבוד לעידן עמדי ואביב גפן, שיצאו נגד העצומה ומצליחים להבין מה קורה סביבם.

ומה לגבי מה שחמאס הצליחו לעשות ברשתות החברתיות? גם זה בלתי נתפס. באיזה עולם הם הצליחו להקליט את עצמם מבצעים זוועות ברבריות, לשדר את זה בפייסבוק לייב, ואז להכחיש שזה קרה? בלתי נתפס שמאז 7 באוקטובר זה רק החמיר, וארגון טרור הצליח להשחיר את ישראל באופן חסר תקדים. פעם הם היו מביימים סרטונים בניסיון להעמיד פנים שהם מתנהגים יפה לחטופים, למען תמיכה פרו־פלסטינית. היום הם מצלמים שקי עצמות מרוסקים, אחד זועק והשני כורה לעצמו קבר, בידיעה שהעולם יתעלם. בלתי נתפס.

בלתי נתפס גם התחקיר שפורסם השבוע ב״בילד״ הגרמני, שתיעד איך ״צלם עיתונות״, אנאס זאיד פטייחא שמו, מביים תמונות רעב של עזתים נדחקים סביב גדר עם סירים, במקום שאין בו בכלל חלוקת מזון. למי מכר אותו צלם את תמונותיו המבוימות? ל־CNN? לסוכנויות הידיעות? מישהו בדק? עוד יותר בלתי נתפס מה שכלי התקשורת המובילים בעולם עשו מאז פרסום התחקיר: העיתונות הדוגמטית התעלמה והמשיכה לדווח על הרעב ולצטט את מספרי ההרוגים ברצועה על פי משרד הבריאות של חמאס, כאילו לא קרה דבר. איפה ההיגיון של העולם?

נזכרו בצלב האדום

באותה נשימה, בלתי נתפס שרק השבוע נזכרנו לפנות פומבית לצלב האדום לגבי מצב החטופים. למה היה צריך לחכות לסרטונים קורעי הלב של רום ואביתר כדי שממשלת ישראל תדרוש לוודא טיפול נאות מינימלי, כשאנחנו יודעים כבר מזמן באילו תנאים החטופים מוחזקים? מדוע ראש ממשלת ישראל לא הקליט את עצמו לפחות פעם בשבוע בסרטון שפונה לצלב האדום ולאו״ם ודורש לדאוג לחטופים שנמקים במנהרות מאז 2023? איך לא חשבנו גם לייצר כך יותר הבנה עולמית לסיבה להמשך הלחימה, מול ״קמפיין ההרעבה״?

בנוסף – בלתי נתפס שקמפיין ההרעבה מקודם באמצעות מכונת הרפש הקטארית הידועה בכינויה רשת אל־ג׳זירה, ששייכת לאותה קטאר, ש״מתווכת״ את עסקאות החטופים, שהיא גם בת ברית של ארה״ב. אותה קטאר שדוברים בלשכת רה״מ ערכו עבורה קמפיין לשיפור התדמית, בעוד תדמיתה של מדינת ישראל נגררת בבוץ ברחובות הערים המרכזיות בעולם.

בלתי נתפס שבמקום לבקש מישראלים להפציץ את הרשת במצב החטופים כי כלי תקשורת זרים בקושי דיווחו על כך, ח״כ שמחה רוטמן ביקש ״לא לצפות״ בסרטוני האימה של רום ואביתר, כי מדובר בטרור פסיכולוגי. הוא באמת לא מבין שמה שאפשר היה לומר בתחילת המלחמה כבר אי אפשר לומר אחרי שנתיים, כשמרבית הישראלים כבר לא יכולים יותר, ורוצים לסיים את המלחמה ולהחזיר הביתה את מה שנותר מהאחים והאחיות שלהם?

בלתי נתפס שבממשלה לא תוהים אם הזוועה בסרטונים הייתה יכולה להימנע אילו היינו ממשיכים לשלב השני של עסקת החטופים שהחלה בינואר. או אילו היינו ממנפים את הניצחון באיראן לעסקה, ומסכימים לשלם מחיר כדי לא להגיע למקום שבו אנחנו תקועים עכשיו. או מכירים בסכנה של התמיכה המתדרדרת בישראל ושל האנטישמיות הגואה בעולם, כחלק ממחיר המשך הלחימה בעזה.

גם בלתי נתפס שהשר האמון על מלחמה באנטישמיות בממשלה, עמיחי שיקלי, לא מתפטר בבושת פנים נוכח הכישלון המטורף. להפך – הוא מתראיין בגאווה על מהלכיו נגד היועמ״שית. מעניין אם הוא יודע שאיגוד המורים המוביל בארה״ב החליט לאחרונה לא ללמד בבתי הספר האמריקאיים על שואת היהודים במלחמת העולם השנייה, אלא רק על שואה ״נגד מיעוטים״. איפה ההיגיון של הממשלה?

רק השפיות תנצח

בלתי נתפס שהדרג המדיני התלהם השבוע מול הרמטכ״ל, שלא נגרר לסיסמאות והתעקש להסביר את המציאות המורכבת בשטח. לא שזה חדש – הדרג המדיני עשה את אותו הדבר עם הרמטכ״ל הקודם, ראש השב״כ הקודם, וזה שלפניו, וגם זה שלפניו, שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, שלא לדבר על הטייסים, וכל לוחמי ביטחון ישראל שנזרקו אל מתחת לגלגלי האוטובוס למען ״ההנהגה״.

די ברור בשלב הזה שהממשלה אינה מסוגלת להתמודד עם מה שקורה בעזה. אנשי מערכת הביטחון אמורים להביע את עמדתם המקצועית, ונראה שהדרג המדיני פשוט לא מוכן לקבל עמדות מקצועיות שנוגדות את הפוליטיקה שלו, ומיד מאשים את מי שמתווכח בכך שהוא בעצם ה״פוליטיקאי״, ולא הם. בלתי נתפס שלמרות כל מה שחווינו כאן, בממשלה לא הבינו שזאת בדיוק הדרך להילכד שוב בקונספציה, ושהדרך היחידה להימנע מקונספציה היא לנהל ויכוח מקצועי בין דעות חלוקות.

כל התופעות שתוארו כאן קשורות זו בזו. כריס קומו דיבר על כך השבוע בתוכניתו ״ניוז ניישן״: ״האתגר הגדול ביותר היום הוא להבין למה אנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו נמצאים. רבים מאיתנו זועמים בטירוף ולא מוכנים להכיל יותר. אבל הזעם מעוור, מצמצם שדה ראייה ומוביל לחוסר סובלנות מוחלט כלפי מה שחלק רואים כ׳נכון׳, וכל דבר אחר מבחינתם הוא ׳שגוי׳. אנחנו מתרחקים ומתנכרים, כי יש רק צדק אחד ופסילה של כל השאר. זה בעיקר מונע מאיתנו ליישם את מה שאנחנו מלמדים את ילדינו: תלמדו מהטעויות שלכם. תכירו בטעויות כדי לא לטעות שוב. כך תהיו יותר חכמים״.

כך אנחנו מוצאים את עצמנו עם ה״ניו יורק טיימס״, העיתון המוביל בעולם, שלא מכיר בטעויותיו, וגם אחרי גילוי התמונה הכוזבת בשבוע שעבר, המשיך לדווח מדי יום על רעב בעזה ולהאשים את ישראל ולא את חמאס. כך אנחנו מוצאים את עצמנו עם ממשלה ישראלית שהודפת כל ביקורת, מכחישה כל טעות, ודבקה בשלטון בכל מחיר, כי חלילה יחליף אותה מישהו ״שגוי״. כך אנחנו נתקלים באומנים שחותמים על עצומה ובטוחים שהם טובים וצודקים, בלי להביא בחשבון שהם פוגעים בחיילי צה״ל ובשובם של החטופים.

אבל אין באמת נכון ושגוי. בעידן הבלתי נתפס הזה, יש שפוי ולא־שפוי. שון מגווייר, שותף בקרן סקויה, שפוי לגמרי וציוני נלהב, צייץ השבוע: ״החדשות והאינטרנט תמיד היו מלאים בדיסאינפורמציה, אבל היקף הדיסאינפורמציה כרגע הוא לפחות פי עשרה מכל מה שראיתי אי פעם״.

אנחנו אכן בעידן שבו הדיסאינפורמציה מהולה באינפורמציה, ולכן רבים כל כך מבולבלים לגבי מה נכון ומה שגוי, מה אמת ומה כזב. בעידן הזה, להיות שפוי זה הרבה פחות ויראלי, הרבה פחות פופולרי. ועדיין – דווקא בעידן הזה התפקיד של השפויים הוא לשמור על האמת המורכבת בכל הכוח, ולא להיגרר לקצוות או להיסחף עם אחד הנרטיבים.