נועה קירל, מהכוכבות הבולטות והמשפיעות של הפופ המקומי בעשור האחרון, ידעה תמיד להמציא את עצמה מחדש. היא שילבה גימיקים מדויקים עם להיטים קליטים, פרובוקציה עם אומנות פופ חכמה, והקיפה את עצמה ביוצרים מהשורה הראשונה. בשילוב כישרון פרפורמטיבי יוצא דופן – כזמרת, רקדנית ושחקנית – היא הפכה לתופעה תרבותית נדירה בישראל.
כעת, כמעט עשור אחרי שפרצה לחיינו, קירל מוציאה לראשונה מיני-אלבום מסודר ("ראש הממשלה"), צעד מתבקש בקריירה עמוסת סינגלים, הישגים, הופעות ואמביציה בינלאומית. אבל דווקא בשלב שבו אפשר היה לצפות לפרץ יצירתי חדש, נראה שקירל הולכת כאן על בטוח מדי.
כמי שצפה בה עשרות פעמים על הבמות, כולל בהפקת הענק בפארק הירקון, ואף שוחח עימה לא אחת – התחושה הכללית מהמיני-אלבום היא של אכזבה מסוימת. הקליפים אמנם נוצצים ומוקפדים כתמיד, אך מבחינה מוזיקלית, חסר כאן אותו ניצוץ חדשני שכל כך אפיין את דרכה עד כה. ציפיתי שכל שיר יהדהד כעולם פופ חדש – עם וייב אחר, רעיון אחר, סאונד ייחודי – אך בפועל רוב השירים נשמעים דומים זה לזה, ונשארים באזור הנוחות המוכר מדי.
השיר "באד אפל", שנראה כאילו נבנה כדי לכבוש רחבות ריקודים, נשמע מונוטוני למדי, נטול פזמון סוחף או רגע שבאמת תופס. כשמו כן הוא – הרבה באד, מעט אפל. גם "דביקי" ממשיך את קו הפופ-ראפ הקלישאתי שהפך לשגרתי מדי ביצירה של קירל. מדובר בשיר צפוי, עם הפקה מעט מצועצעת, ופזמון שחוזר על עצמו עד כאב ראש. לא מדובר בשיר רע – הוא פשוט מרגיש מיותר.
"לילה במדריד" מנסה להביא אווירה לטינית חושנית, אך נופל בין הכיסאות. הוא נטול דרמה אמיתית או עומק רגשי, וקירל נשמעת בו מנותקת רגשית, כאילו שרה את השיר מבלי להאמין באמת למילים.
עם זאת, לא הכול חד-ממדי. שיר הנושא "ראש הממשלה" הוא נקודת אור. יש בו את השילוב המנצח של פופ עם ביט היפ-הופי הדוק, קצב קליט וטקסט שמשתעשע באירוניה פוליטית מקומית. גם "נוגע בך" מצליח לגעת: מדובר בבלדה רכה ומלודית, שבה קירל מפגינה יותר רגש ופגיעות מהרגיל. השיר הטוב ביותר באלבום, בלי תחרות, הוא "לא להמציא" – שיר שכולו פופ צעיר, עוקצני, מלא ביט, הוק מדבק ותחושת ביטחון עצמי שמזכירה את קירל בשיאה. כאן דווקא כן מתחשק ללחוץ "פליי" שוב.
המיני-אלבום, שהוקלט באולפנו של ג'ורדי (ירדן פלג) בלוס אנג'לס במשך שישה ימים בלבד, כולל עבודה של צוות מרשים: ג'ורדי עצמו, רון ביטון, איתי שמעוני, וכמובן קירל עצמה – כולם יוצרים מיומנים שידעו לזקק להיטים לא פעם. אך ייתכן כי דווקא ריבוי היוצרים ותחושת "פרויקט מונע אסטרטגיה" פגעו באותנטיות. קירל לא צריכה להמציא את עצמה מחדש בכל שיר – אבל לפחות שתפתיע, תרגש, תזיז משהו אצל המאזין.
לסיכום: זה לא מיני-אלבום רע – אבל מדובר בחומר בינוני מדי ביחס לאייקון הפופ שהיא הפכה להיות. אם קירל רוצה להמשיך ולהוביל, גם ברמה הבינלאומית, היא תצטרך לזכור שפופ גדול הוא לא רק עטיפה נוצצת – אלא גם שירים שפשוט אי אפשר להוציא מהראש.
