יום שני הקרוב תתחיל שנת לימודים חדשה, באותו טקס מוכר: מחברות חדשות ומפגש מחודש עם החברים לכיתה. אבל לאלפי ילדים ובני נוער, שפונו מבתיהם שנפגעו מהטילים האיראניים, היום הזה לא יהיה דומה לימי 1 בספטמבר שקדמו לו. הם אולי יחזרו לאותו בית הספר, יפגשו את אותם חברים, אבל לא יוכלו לשוב בסיום יום הלימודים אל אותו הבית.
כ־12 אלף ישראלים נאלצו לעזוב את בתיהם שנפגעו או נהרסו מפגיעת טילים במהלך המערכה נגד איראן בחודש יוני האחרון. חלקם חזרו לבתים ששוקמו, אחרים מצאו דירות חלופיות, וחלק עדיין נודדים בין פתרונות זמניים. בתוך חוסר הוודאות הזה, תחילתה של שנת לימודים חדשה נראית אתגר גדול במיוחד.
חתיכת אתגר
נינה שריינר, אם לשני ילדים, בני 4 ו־15, שביתם בבת ים נהרס כליל, עברו בתחנות שונות מאז האירוע הטראומטי. “פונינו לבית מלון, ונאלצנו לעזוב אותו ב־22 ביולי”, היא מספרת. “מצאנו דירה שכורה שאנחנו אמורים להיכנס אליה ב־5 בספטמבר, אבל הבנו שעד שהיא תתפנה למדינה לא אכפת איפה נגור ומה יהיה עם הילדים”.
מה הפתרון שמצאתם?
“בעלי ואני החלטנו להתפצל – בעלי ובני בן ה־15 הלכו לגור אצל המשפחה שלנו בדרום, ואני והבן הקטן שלי עברנו לצפון. אנחנו נגיע ל־1 בספטמבר כשאין לנו עדיין דירה בבת ים, ככה שזה חתיכת אתגר. מה שחשבנו לעשות זה לשכור לשבוע חדר במלון על חשבוננו עד שנוכל להיכנס לדירה. תחשוב איזו השפעה יש לזה על הילדים, שהם צריכים ככה לפתוח את שנת הלימודים, היום הכי חגיגי בשנה. אבל אין לנו ברירה”.
שריינר מציינת כי פנתה לראש העיר, למשרד החינוך ולמשרד האוצר, אבל לא נמצא לה פתרון.
“אין למשרד החינוך מה לעשות בנידון”, היא אומרת. “בית הספר של הבן הגדול שלי, מקס פיין, מאוד תמך בנו, אבל עדיין יש לנו קשיים: אני צריכה לקנות ציוד לבן שלי הגדול, אבל רק ב־2 בספטמבר אני אמורה לראות אותו, כשהוא כבר יתחיל את הלימודים. לא מספיק שאנחנו צריכים להתחיל את החיים שלנו מאפס, והילדים צריכים להתרגל לבית חדש אחרי שלא נשאר כלום מהבית הקודם שהם אהבו והכירו כל חייהם, אז גם בדברים בסיסיים מערימים עלינו קשיים? אנחנו נסתדר, אני בטוחה, אבל הבירוקרטיה הזו מעצבנת כי לאף אחד לא אכפת”.
טל גור, שאיבד את ביתו מפגיעת טיל בפתח תקווה, פונה למלון, וכיוון שלא מצא דירה בעירו, עבר עם אשתו וילדיו להתגורר באשדוד, לפחות לשנה הקרובה. “ניסיתי בכל דרך למצוא דירה בפתח תקווה, בעיקר כדי שהילדים יוכלו להמשיך ללמוד עם החברים שלהם במסגרות שלהם, אבל רוב הדירות המתאימות תפוסות, ונאלצנו לעזוב את המלון, אז חבר עזר לי לשכור דירה באשדוד", הוא אומר. "לא הייתה לי ברירה, המדינה הפקירה אותנו”.
גור, אב לילדה בת 9 ולילד בן 12, מעיד שהקושי העיקרי שלו היה לבשר לילדים שאת השנה הזו הם יבלו הרחק מחבריהם ומהסביבה המוכרת. “הילדים שלי מאוד חברותיים, והם לוקחים קשה מאוד את זה שהם לא יוכלו לפגוש את החברים והחברות שלהם בבית הספר, ואפשר להבין אותם", הוא אומר. "עכשיו הם צריכים להתחיל מאפס, לרכוש חברים חדשים, ואז, כשיתרגלו אליהם, לחזור, בתקווה, לפתח תקווה. אני בטוח שתהיה לזה השפעה על הריכוז שלהם בלימודים ועל המצב רוח שלהם. נכון שהם יכולים לשמור על קשר עם החברים הישנים, אבל זה לא אותו הדבר. הבת שלי אמרה לי שהיא מוכנה לנסוע בכל יום מאשדוד לפתח תקווה ובחזרה כדי להיות עם החברים, אבל זה לא מתאפשר. אני מקווה שמשרד החינוך יצמיד להם איזה חונך שיסייע להם להתמודד עם האתגר החברתי והחינוכי במערכת חדשה לגמרי, ולא יפקיר אותנו להתמודד עם כל זה לבד. הם איבדו את הבית שלהם והם רחוקים מהסביבה שלהם. הבן והבת שלי לא צריכים לשלם את המחיר של המערכת הדפוקה הזו, שנקראת ממשלת ישראל”.
ליצור סביבה בטוחה
מירי מגן, תושבת באר שבע, איבדה את דירתה מפגיעת טיל בבניין שבו התגוררה בבאר שבע עם בתה בת ה־13. בשבוע שעבר עברו השתיים לדירה שכורה בעירן, ועל אף שהילדה צפויה לפתוח את שנת הלימודים בבית הספר שלה, צפויה לה התמודדות לא קלה, כפי שמגן מתארת: “היא ראתה מול עיניה את ההרס של הבית שבו היא נולדה וגדלה. היא אומרת שהיא רוצה לחזור לבית שלנו, אבל אין, הבית נהרס לחלוטין".
"המדינה לא בדיוק עזרה או עוזרת לנו לשקם את החיים שלנו, אבל ידעתי שלא משנה מה, הבת שלי לא תיפגע מזה יותר ממה שהיא כבר נפגעה. אני אם חד הורית, ונכון שיש לי עזרה מהמשפחה, אבל בסופו של דבר אלה אני והיא, ואני צריכה לעבוד שעות רבות ולפרנס את שתינו. לכן חשוב לי שהילדה שלי תהיה בסביבה המוכרת לה, עם החברות שלה. היא צריכה להיאחז באיזה שורש מוכר. יש בבית ספר שלה כמה ילדים שבתיהם נהרסו, ואני רק מקווה שבית הספר ידאג לטפל בהם בשיחות, בגילוי רגישות, בתשומת לב מיוחדת, בהתחשבות במצבי רוח ובקשיים”, הוסיפה.
בפניותיי החוזרות ונשנות למשרד החינוך כדי להבין מה המענה שהמערכת מגבשת כדי לסייע לילדים מפונים בפתח שנת הלימודים, נאמר לי שהמשרד מצוי בעומס ולא יספיק לענות לשאלה.
עם זאת, בתגובה לטענות ההורים בכתבה, נמסר מטעם המשרד כך: “משרד החינוך מודע למצוקות הייחודיות של תלמידים שנאלצו לעבור מבתיהם עקב הנסיבות, והוא עוקב מקרוב אחר הצרכים של המשפחות. המשרד פועל בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות באמצעות השירותים הפסיכולוגים החינוכיים ועם גורמי הרווחה כדי להבטיח קליטה מיטבית בבתי הספר החדשים, תוך ליווי ותמיכה רגשית וחברתית בילדים. הצוותים החינוכיים והמקצועיים בבתי הספר ערוכים לסייע לתלמידים בקליטה מהירה ובהשתלבות מיטבית במסגרת החינוכית”.
לפי גורם במרכז שלטון המקומי, הרשויות המקומיות פועלות להעניק לתלמידים את מלוא הסיוע הן באמצעות גיוס משאבים ותקציבים ממשלתיים והן בליווי אישי מול חסמים בירוקרטיים כדי להבטיח שהילדים יוכלו לפתוח את השנה בצורה מיטבית.
אהובה ונה, מורה ותיקה, ובעברה גם מנהלת בית ספר, מספרת על ההיערכות בבתי ספר לאתגרים המיוחדים שבטיפול בתלמידים שבתיהם נפגעו, וגם בילדים אחרים שחוו טראומות ומצבי חרדה במהלך המלחמה. “תחילת השנה היא לא רק פתיחת דלתות בית הספר, אלא הצהרת כיוון”, היא אומרת.
“מטרת העל היא ליצור סביבה בטוחה, עוגן רגשי וחברתי לילדים, שנועד לחזק את תחושת השייכות. בתי הספר נערכו והכינו תוכניות להפגת מתחים, ליצירת ביטחון ולהקשבה מכילה, כל זאת בליווי יועצות בית ספר, פסיכולוגיות, מורים וצוותי הנהלה. גם ההורים מקבלים מענה רגשי, והכל במטרה לתת לילדים ולהורים תחושה שהם חלק מהקהילה ומבית הספר, גם אם בתיהם נפגעו והסביבה שלהם השתנתה. בשנת לימודים זו יינתן דגש רגשי. ילדים שבתיהם נפגעו יקבלו יותר חיזוק, כל תלמיד בהתאם לגילו ולמצבו הרגשי, תוך מתן לגיטימציה ומקום לכאב, ולצד זה, נטיעת תקווה והבנה שבכל קושי יש הזדמנות”.
