הפעם הראשונה ששמו של תא"ל ארז וינר עלה לכותרות הייתה לפני כעשור, בפרשת הרפז. הוא היה ראש לשכתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, כשנודע על זיוף מסמך שנועד להאדיר את שמו של יואב גלנט כמועמד להחליפו. וינר נעצר, נחקר ולבסוף נאלץ לפרוש משירות הקבע בצה"ל. מאז חלף זמן, וינר מצא את דרכו מחדש בצבא, בשירות המילואים, והפך לראש מחלקת התכנון המבצעי של פיקוד הדרום.
במרץ השנה שב לככב בתקשורת, גם הפעם שלא בנסיבות מחמיאות. תחילה נטען שהשר בצלאל סמוטריץ' מפעיל חפרפרת המעבירה לו מידע מקדים על תוכניות הצבא. חברי קבינט טענו שסמוטריץ', המכהן גם כשר במשרד הביטחון, נוהג להגיע לישיבות עם מצגות צבאיות שלא נחשפו בפניהם. החשד, על פי הפרסום בכאן חדשות, נפל על וינר, שכן המידע החסוי עסק בחומרים מסווגים שבתחום אחריותו. סמוטריץ', מצידו, הודה שהסתייע במידע שקיבל מראש מגורמים במערכת הביטחון. "לא רק שהשר מודה בכך", נמסר מלשכתו, "הוא אף גאה בזה".
לא חלפו שבועות, וינר הסתבך באירוע נוסף, חמור בהרבה, כשלקח עימו למשרדו מסמכים מסווגים שתוכנם אסור לפרסום ובהמשך איבד אותם בחניון. למרבה המזל הם נאספו על ידי אזרח שעבר במקום והוחזרו לצבא. בעקבות האירוע החליט מפקד פיקוד הדרום, אלוף יניב עשור, בגיבוי הרמטכ"ל אייל זמיר, לסיים את שירות המילואים של וינר.
עוד לא נרגעו הרוחות, וכבר צץ אירוע נוסף. בתחילת החודש, כשהיה נדמה שחלה התקדמות במשא ומתן לעסקת חטופים, תקף וינר ברדיו גלי ישראל את הבחירה ללכת לעסקה במקום להכריע את חמאס. "עד מתי נהיה עבדים לדת החטופים?", שאל בריאיון. אמירה מקוממת זו הביאה לגל חדש של גינויים. "אנשים חשבו שאמרתי ‘כת חטופים'", מבאר וינר בשלווה.
יש בכלל הבדל?
"אחת הטעויות הגדולות במלחמה הנוכחית היא ההתייחסות לסוגיית החטופים. אני מפריד בין משפחות החטופים, שליבי איתן, לבין מי שהשתמשו בהן ולקחו אותן למקומות לא טובים. על זה אמרתי 'עד מתי נהיה עבדים של דת החטופים'".
מטה החטופים הוא דת?
"כן. מדינת ישראל נבנתה סביב האתוס שלא נכנעים למחבלים. כבר באנטבה סירבנו לשחרר מספר דו־ספרתי נמוך של מחבלים תמורת עשרות אזרחים שנחטפו והוצאנו ארבעה מטוסי הרקולס כדי לחלץ אותם, וכך פעלנו גם במבצעים נוספים, כמו מלון סבוי, מעלות ואוטובוס האמהות, שהיו בהם בני ערובה. אף אחד לא בא ושאל, מי קיבל את ההחלטה ולמה לא קיימנו משא ומתן במקום להילחם. אני מאמין שאין קשר בין מי שהוביל את השיח בסוגיית החטופים וטפטף את המסרים שלו מעל כל שלט ומרקע לבין הרצון האמיתי לשחרורם. אני חושב, סבור ומאמין שהיה פה קמפיין ממומן ומתוזמן שמטרתו לתקוף את הממשלה".
אבל ההפגנות, השלטים וכל עבודת המטה עסקו בחטופים עצמם.
"אם הם היו באמת רוצים להחזיר את החטופים, הם היו יכולים לקחת רבע מהסכום של הקמפיין ולהפגין מול קטאר. מדינת ישראל פעלה מהיום הראשון לשחרר את החטופים, אבל ברגע שקם אותו קמפיין של המטה, מאמציה נפגעו. אפילו המונח הזה ‘מטה המשפחות' לא הגון, כי אנחנו יודעים שחלק לא מבוטל מהמשפחות לא מסכים לפעולה של המטה וחלק מהן אף הושתק".
כל אלו שיצאו אל הכיכר וזעקו מנהמת ליבם הם קמפיין?
"לא. אני מדבר על מי שהוביל אותם. כשכל הזעקה מכוונות רק לממשלת ישראל, מה את מצפה שיקרה?".
למי הם יזעקו לעזרה אם לא לממשלת ישראל, שהמפתח להצלת החטופים בידיה?
"לחמאס שחטפו אותם, לקטאר שתומכת בהם, למוסדות האו"ם, למועצת הביטחון, לכל הגורמים שיכלו להשפיע".
המשפחות האומללות חיות בישראל, לא בקטאר ולא במוסדות האו"ם. הן לא מסוגלות להשפיע על חמאס, אבל על ממשלת ישראל, כאזרחיה הזכאים לביטחון, יש להן יכולת השפעה.
"כנראה על חמאס אפשר פחות להשפיע, אבל כן אפשר להשפיע על מוסדות האו"ם בארצות הברית וגם על קטאר, שלקחה על עצמה את תפקיד המתווכת".
המשפחות היו גם שם, הן היו בכל מקום.
"נכון, ולכן הבעיה היא לא עם המשפחות, שצריכות לפעול כפי שהן מוצאות לנכון, אלא עם מי שהוביל בשמן קמפיין ממומן עד מעל לגבות. אני ראיתי את זה כי הוזמנתי לדבר, לא בקפלן אלא בפורום תקווה ובפורום הגבורה. גם הם משפחות חטופים, שמשום מה לא זכאים לתנאים ולהכרה. ראיתי היכן הם התכנסו, מה היה התקציב שעמד לרשותם, איך נאלצו לקושש כל דבר הכי קטן, מרמקול ועד כיסאות, לעומת קמפיין משומן ועשיר, ששלט על כל שלטי החוצות של איילון במשך שנה ארוכה. הייתה יותר מפעם אחת שבה התקרבנו ליכולת להשיג עסקה כוללת. הייתי בפיקוד, הצוותים היו איתנו בקשר, ואז יוצא קול גדול בחוץ שממשלת ישראל לא מוותרת מספיק וחמאס אומר, רגע, רגע, למה אני צריך לרוץ ולחתום".
אתה באמת מאמין שהפגנה מתבקשת של משפחות חטופים היא והיא בלבד הרחיקה את חמאס מעסקה שתכנן לחתום עליה? הלא הפגנות חטופים היו מדי יום לפני ובמהלך המשא ומתן.
"בעולמות המשא ומתן, אם הצד השני יודע שאתה רוצה את הסחורה בכל מחיר, הוא יעלה את המחיר עוד ועוד".
אז מה המשפחות אמורות לעשות, לשתוק?
"לא. בעסקת ג'יבריל, כשגאולה כהן התנגדה לעסקה, מישהו שאל אותה מה היא הייתה עושה אם זה היה הבן שלה. וגאולה השיבה, הייתי יוצאת וצועקת את זעקתי אבל מצפה מראש הממשלה שיעשה את מה שטוב למדינה. לכן אין לי טענה למשפחות. הטענה שלי היא למי שהשתמש בהן ובכך דחה את האופציה להחזיר את יקיריהן".
אתה יכול להבין את הכעס שעוררו המילים "דת חטופים"?
"זה כוחה של המדיה. אני מסביר את עצמי בצורה טובה. הרי לא כתבתי נאום או מאמר. זו הייתה שיחה בשידור חי, שבה הסברתי את הבעייתיות באופן שבו התנהלנו ואיך לקחו אותנו למקום מאוד לא טוב, שחיזק את חמאס. השתמשתי במילים האלו בתוך השיח הכולל. אבל בתקשורת בחרו לקחת רק אותן, לשבש ולהפוך אותי לאוכל מוות. אם זה העניין, אני מוכן לשלם את המחיר. מעולם לא התרגשתי ממה שאמרו או לא אמרו עליי. לא אכפת לי מה כתבו עליי אנשים שלא ניסו להתעמק במה שאמרתי אלא לחפש כותרת. אכפת לי מה אשתי חושבת עליי. מה הילדים חושבים".
לוינר, מפקד בעל ניסיון עשיר בצמתים ביטחוניים מורכבים, מסקנות מרחיקות לכת על התנהלות ראש הממשלה בנושא החטופים. לתפיסתו, נתניהו לא רק שלא מנסה להרחיק עסקאות, אלא שהוא פעיל יתר על המידה בעניינן. "כל מי שלא בא מהחלל החיצון שמע את השיח בקמפיין: נתניהו לא רוצה, הממשלה לא רוצה", הוא אומר. "אבל הביקורת שלי היא שנתניהו רוצה יותר מדי לשחרר חטופים. אופן הרצון שלו להחזרת החטופים פגע ביכולת להכריע את חמאס לפני הרבה מאוד זמן. הנכונות הזו שלו בכל פעם מחדש לעצור את הקרב ולשאת ולתת למען הסכם חלקי פגעה בניהול המלחמה".
נראה שחברי ממשלתו, במיוחד סמוטריץ', בן גביר וסטרוק, דורשים ממנו את ההפך ומחשקים אותו לסגת מעסקה כתנאי לשלמות הממשלה.
"כשנתניהו רצה לעשות מעשה, גם אם בניגוד לעמדת חברי ממשלתו או לעמדת מערכת הביטחון, הוא עשה את מה שחשב לנכון. גם את עסקת החטופים האחרונה הוא ביצע בניגוד לעמדת חלק מחברי הממשלה. מפלגה אחת פרשה כתוצאה מכך, השנייה איימה בפרישה, ובכל זאת נתניהו הצליח להעביר את העסקה, כי הוא רואה את נושא החטופים ככישלון שלו ובצדק".
אם כשנתניהו רוצה הוא מסוגל, למה החטופים עדיין לא בבית?
"כי חמאס לא מסכים לשחרר אותם".
גם לא תמורת סיום המלחמה?
"לא. חמאס לעולם לא יחזיר את כולם. מבחינתו, הם סיבת הקיום שלו היום. חמאס מוכן לשחרר חלק אחרי חלק. בהתחלה הוא היה יותר לארג', כי היו לו הרבה והיה לו קשה להחזיק אותם. היום המצב שונה".
חמאס אמר כבר מזמן שהוא מוכן לשחרר את כולם תמורת הפסקת המלחמה, אם כי בתנאים שממשלת ישראל עצמה מודה שהיא לא מוכנה להם.
"חמאס דורש הפסקת מלחמה בערבויות בינלאומיות. לפיד וגנץ אומרים שגם אחרי כן נוכל לחזור ולהילחם בו, וזה נשמע קליל כל כך, אבל בפועל חמאס לא יכה בנו מהיום הראשון להפסקת האש או לסיום המלחמה. הוא ינצל את התקופה הראשונה לשיקום ולבניית כוחו לפעולות נוספות נגד ישראל. אמרנו את זה בנסיגה בלבנון, בהסכמי אוסלו, בהתנתקות ובצוק איתן, והתבדינו. לא אמרנו שנשמיד את הכף הראשונה שתתחיל לחפור את המנהרה הראשונה? זה עזר? לא אשכח שאחת העיתונאיות שאלה את אריאל שרון מה יקרה אם חמאס ישתלט על עזה, ושרון התגלגל מצחוק. איינשטיין כבר אמר שמי שעושה את אותה הפעולה פעם שנייה ושלישית ומקווה לתוצאה אחרת לוקה בחוסר שפיות. התנאים של חמאס לסיום המלחמה הם, בין השאר, נסיגה לקווי 6 באוקטובר. אסור לשכוח שאף אחד מאיתנו לא יהיה מוכן לחזור לגור בעוטף אם הגדר של הקיבוץ או היישוב תמשיך להיות הגבול הקדמי של מדינת ישראל, שלא לדבר על ההשלכות אם ציר פילדלפי יינטש".
גם אם המצרים יפקחו עליו?
"יש כרגע בסיני אלפי טונות של חומרי נפץ שמחכים לייעודם. כשנכנסנו לרפיח, אחרי שרצינו וחיכינו ולא נתנו לנו, ראינו את מאות המנהרות והבנו מה נכנס לרצועה לאורך שנים דרך ציר פילדלפי. לכן, אם נוותר ונצא מציר פילדלפי, זה לא ייקח חודשים ובטח לא שנים עד שכל תעשיית הטרור תשתקם מחדש. במבצע שומר החומות לקח לחמאס שלושה חודשים בלבד לשקם את כל מה שהשמדנו ולהצטייד מחדש. ופילדלפי הוא רק חלק מהתנאים. יש גם שיקום מלא, שאומר שנכניס לעזה לא רק קמח וסוכר אלא גם בטון. אני יכול להתחייב שכבר מהשק הראשון של הבטון לא יבנו בית. בתחילת המלחמה עצרנו את אחד מחופרי המנהרות הבכירים של חמאס, והוא סיפר שהם היו מקבלים מלט ממצרים ומישראל. מהמלט המצרי בנו בתים, ומהמלט הישראלי, שהוא יותר איכותי, בנו את המנהרות. שיקום אמיתי כפי שחמאס דורש זה בניית מנהרות ומרגמות ובורות שיגור וכל מערכות הלחימה".
מה עמדתך לגבי שחרור המחבלים?
"התנגדתי בשעתו לשחרור מחבלים גם בעסקת שליט. אמרתי אז ואני אומר גם היום, לא הגיוני לשחרר רוצחים בעסקאות שיביאו בעתיד להרג עשרות ישראלים אחרים. לכן הזדהיתי עם משפחת גולדין, כי הם דרשו שלא לשחרר מחבלים ורוצחים עבור השבת גופת בנם".
איך, אם כך, עולות מטרות המלחמה – מיטוט חמאס והשבת החטופים – בקנה אחד?
"מטרות המלחמה הזאת נוסחו עם הרבה חשיבה ומתוך הבנה עמוקה של האתגרים המורכבים. זו לא הייתה ממשלה משיחית שניסחה את זה לבד. גנץ ואיזנקוט נטלו בזה חלק, והמטרה הראשונה היא השמדת חמאס צבאית ומדינית; השנייה, שלא יישקף יותר איום מרצועת עזה לעבר ישראל; והשלישית היא להחזיר את תושבי העוטף ולשקם את יישובי הדרום".
והחטופים?
"זו הייתה המטרה הרביעית. זה ממש לא נורא שהם במקום הרביעי. זה לא נוסח מחוסר רגישות אלא מהבנה צבאית ואסטרטגית עמוקה, שאם היינו פועלים נכון ומכריעים את חמאס צבאית ושלטונית בכמה חודשים, אזי היינו מגיעים להחזרת החטופים לביתם. אם היינו פועלים נכון כמו בעסקה הראשונה בנובמבר, החטופים היו כבר בבית".
לפעול כמו בעסקה הראשונה זה אומר לסכן את החטופים.
"מאחר שאני משוכנע שלא עומדת על הפרק עסקה שתחזיר את כולם, אז השיח של עסקה חלקית הוא ממילא להקריב חלק מהחטופים. עכשיו אנחנו במשפט שלמה. צריכים לבחור עשרה כשאנחנו יודעים שאת העשרה האחרונים לא נקבל? לכן גם היום הדרך הכי מהירה לסיכוי הכי גדול להחזיר מקסימום חטופים היא לעשות את הפעולה הצבאית הנכונה בלי לגמגם ובלי למצמץ ובלי שברגע שלחמאס יהיה קשה והוא יגיד פוס, גם אנחנו ניישר קו ונעשה פוס".
וינר אוחז בידע ביטחוני ייחודי בלחימה ברצועה. כבר ב־2013 הקים את מכלול התכנון בפיקוד הדרום ושנה לאחר מכן כתב תוכנית מקיפה לכיבוש עזה. לאורך 12 שנה פיקד על תכנון המלחמה מול חמאס והיה שותף למאות דיונים בנושא. כל זה לא סייע לו כשאיבד מסמכים מסווגים בשוגג והעלה עליו את חמת הרמטכ"ל.
"זה קרה אחרי 500 ימי מילואים, כשאני מנסה לקיים מסגרת חיים ולא באמת מצליח", הוא מספר. "אפילו עזבתי תפקיד משמעותי ששכרו בצידו כמנכ"ל חברת מזון גדולה לטובת המלחמה. היינו בדיונים אינטנסיביים, ואני התרוצצתי מהבור לפיקוד ובחזרה. באותו יום היינו בדיון בקריה, ומשם המשכתי למשרד שלי ברמת גן כדי לעבור על המסמכים שהיו אצלי ברשות ובסמכות".
איך הם בכלל הגיעו אליך? האם מותר להוציא אותם החוצה?
"הם היו אצלי כי אני כתבתי אותם. בדיוק היינו בקריה, כי הפיקוד הכין מצגת שעסקה בכיבוש עזה ובשלבי המלחמה הבאים. סיימתי את הפגישה באגף המבצעים, לקחתי את המסמכים והמשכתי למשרד עם ההערות והתיקונים. הוצאתי את המסמכים מהתיק, דיברתי בטלפון המוצפן עם הצוות שלי בפיקוד, ועל סמך התיקונים אצלי ביקשתי מהם לתקן במחשב לקראת הפגישה הלילית עם פורום מפקדי האוגדות. פתאום שמתי לב לשעה, ידעתי שיש פקקים, אז ירדתי בריצה לרכב בחניון, ובמקום לשים את המצגת חזרה בתוך התיק, תחבתי אותה לרוכסן החיצוני. וכשהכנסתי את התיק לרכב, עמודי המצגת נשמטו".
ואיך מצאו אותו?
"מישהו הבחין בהם והעביר אותם לקב"ט של הבניין, שיצר קשר עם מחלקת מידע ואמר להם, יש פה מסמכים מסווגים, בואו תיקחו אותם. אני עצמי המשכתי לפגישה, שם כבר חיכה לי קצין עם המסמכים המתוקנים. רצנו לחדר ולא שמתי לב שאין לי את המסמכים הישנים עם התיקונים. באותו לילה חזרתי לפיקוד וגרסתי את כל מה שהיה לי בתיק. למחרת קצין ביטחון המידע של הפיקוד יצר איתי קשר ואמר שכנראה איבדתי מסמך. כשהבנתי מה קרה, היה לי מאוד קשה. אני מחזיק מעצמי אדם אחראי מאוד. אז כתבתי תחקיר על האירוע והגשתי אותו למפקד שלי, והתשובה הייתה שאין מה לטפל ושהעניין סגור. גם ראש מחלקת ביטחון המידע בצה"ל כתב תחקיר בלי לדבר איתי ושלח אותו לרמטכ"ל הרצי הלוי ולפרקליטה הצבאית הראשית, ובזה נגמר הסיפור".
שלושה חודשים חלפו, מפקד פיקוד הדרום התחלף, גם הרמטכ"ל הקודם. "הצגתי את התוכנית החדשה להכרעת חמאס לרמטכ"ל החדש והתעורר ויכוח מר לגביה עם כל מיני אנשים במטה הכללי. ופתאום, בתזמון מוזר, מתחיל קמפיין שלם נגדי. זה התחיל עם הכתבה שאני חפרפרת של סמוטריץ', ואני מכחיש ובודק מה דובר צה"ל מתכוון לעשות בעניין, ומתברר לי שהוא החליט שלא להגיב, למרות שהעלבון כפול, כי אין חפרפרות בישראל, יש רק חולדים. כמה ימים אחר כך התפרסם שקצין בכיר איבד מסמכים מסווגים, ולמחרת זומנתי למפקד פיקוד הדרום החדש יניב עשור, שביקש שאסיים את תפקידי בשל בעיית ביטחון מידע. אמרתי לו, אם קיבלת החלטה, בהנחה שאתה קיבלת אותה, בוא תשמע ממני בכלל מה היה".
של מי הייתה ההחלטה לדעתך?
"של הרמטכ"ל זמיר. ביקשתי לדבר איתו. הגעתי ללשכתו ב־11 בלילה, ואני יושב ומספר לאייל מה היה. אני אומר לו, אם אתם רוצים צעד ענישתי, תרתקו אותי. אבל הרמטכ"ל אמר, אני חקקתי על דגלי טיפול בפגיעה בביטחון מידע. אמרתי לו, זה לא קרה במשמרת שלך. למה נתפסת אליי, כי יש כותרות בעיתון ומחר בבוקר אתה צריך להוציא תגובה ולכן אתה קורא לי באמצע הלילה? זמיר אמר, מה פתאום. אבל אני הייתי כבר בלשכת רמטכ"ל פעם, על תמימות אי אפשר לעצור אותי. אמרתי לו, אני חושב שההחלטה לסיים את השירות שלי היא חוסר אחריות, כי אני הכנתי את כל התוכניות של החזרה למלחמה. אבל הרמטכ"ל דיבר על ערכים, ולמחרת יצאה הודעה שהודחתי משירות המילואים, ולא הודחתי. שירות המילואים שלי הופסק".
אתה לא חושב שהיית צריך להיענש על זה?
"אין לי ויכוח על המעשה. לקחתי עליו את מלוא האחריות. בזמן אמת דיווחתי וביקשתי שיענישו אותי ולא עשו עם זה כלום. במלחמה הזו מפקדים בכירים ביותר איבדו מחשבים מסווגים עם תוכניות מבצעיות, בעזה, לא ברמת גן, ומפות, ומצגות של תוכניות הרבה יותר רלוונטיות, שמהן אפשר לדעת אפילו איפה הכוח יהיה מחר בבוקר. אני איבדתי סכמה רעיונית למה שיהיה בהמשך, שלבסוף אפילו לא השתמשו בה. אפילו להעביר אותה לאויב כהטעיה היה יכול להיות רעיון לא רע. אם הרמטכ"ל הקודם היה מחליט לטפל בזה בזמן אמת – מקובל עליי. גם כשרמטכ"ל ומפקדים חדשים נכנסים לתמונה ורוצים לנקות שולחן אחורה זה לגיטימי, אבל יש עשרות מקרים חמורים הרבה יותר שבכלל לא טופלו".
לא אתה היית מי שהדליף לסמוטריץ' את התוכניות המבצעיות לרצועת עזה?
"אני לא עובד אצל אף אחד, ואני לא מקורב לסמוטריץ'. כל עוד הייתי במילואים, בניגוד לכל מיני בכירים אחרים, לא דיברתי עם כתבים ולא הדלפתי לתקשורת מתוך חדרי המשא ומתן. אני כן מדבר באופן מודע ומכוון עם כל מי שהייתה לו יד ורגל בעשייה הביטחונית הרלוונטית, לרבות חברי כנסת בוועדת החוץ והביטחון ושרים בקבינט הביטחוני".
אז כן דיברת עם סמוטריץ' בשבתו כשר בקבינט הביטחוני או לא דיברת איתו?
"אמרתי את זה גם למפקדיי, חלק לא מבוטל מאותן שיחות היו גם בברכתם וגם בידיעתם. זה לא שהתגנבתי בלילה מחוץ לש"ג בפיקוד ונפגשתי בגינה חשוכה עם שר כזה או אחר. חלק גדול מהפגישות היו בפיקוד, במשרדים, או כששרים וחברי כנסת באו לשמוע ולראות במהלך סיור ביטחוני. זה סופר־לגיטימי וסופר־נכון, ואין שום בעיה שהשר סמוטריץ' או איזנקוט יבואו מוכנים לדיונים בקבינט. זו הזיה שבכלל מדברים על זה כמשהו פסול".
אקורד סיום צורם שכזה, מול שירות מפואר בצה"ל, זה בטח לא פשוט.
"לא פשוט זה מה שעובר על חטופים ומשפחותיהם. יש לנו חברים לא מעטים שאיבדו בנים, זה לא פשוט. ויש פצועים שחייהם נעצרו לאורך חודשים ארוכים. אני ברוך השם בריא, הילדים שלי ששירתו במילואים בריאים, אחי ואחייני שלקחו חלק במלחמה בריאים. אז אני לוקח את הדברים בפרופורציה. התסכול שלי נובע לא מהנסיבות האישיות אלא מהאופן שבו אנחנו מנהלים את המלחמה הזאת. אני חושב שמי שיושב היום על התוכניות והתהליכים הרבה פחות בקי. זה לא שאני צודק והם טועים, אבל בכל גוף מקצועי, בטח בצבא, דואגים לשמר עובדים שמהווים מוקדי ידע. זה כל כך חשוב להצלחה. במיוחד בצבא, אם יש לך מוקד ידע, גם אם הוא טועה לפעמים, אתה צריך להגיד לעצמך, בוא נשתמש בו. במקום זה לבוא ולהגיד אני לא רוצה שתהיה יותר בחדר בגלל כתבה בעיתון זו חולשה של המערכת".
אבל זה לא בגלל כתבה בעיתון, זה בגלל המעשה עצמו.
"אין שום קשר בין המעשה לבין ההחלטה. ואם יש קשר, הוא היה צריך להיות רוחבי ומטופל לא רק על ידי מי שעשו עליו כתבות. עובדה שעדיין רוב המפקדים והפקודים מהשטח ומהמטה הכללי באים להתייעץ איתי, ולא בגלל שאני יפה או חכם או מקושר, אלא בגלל שהם מבינים שיש פה ניסיון מבצעי ייחודי שכדאי לנצל אותו".
כשוינר מדבר על ניהול המלחמה, הוא מתכוון לסיבות למחדל הגדול ב־7 באוקטובר ולחלוקה השגויה בין הפיקוד, שעסק בתוכניות התקפיות בעזה, לבין האוגדה, שהתמקדה בתוכניות ההגנה. "אחרי צוק איתן וגילוי איום המנהרות התחילה בנייה של מכשול מפואר מולן, כי הן היו הדבר שחששנו ממנו יותר מכל", הוא מבאר. "כולם אמרו אז, זהו, השתנו התנאים, המכשול יעצור את האויב וייתן לנו זמן. גם אם ינסו לפרוץ אלינו, נדע ויהיה לנו זמן להגיב. זו הייתה השגיאה הראשונה. השנייה הייתה הקונספציה המוטעית של הצבא, שסיפר לעצמו שחמאס מורתע ולא מעוניין במלחמה".
והדרג המדיני?
"אחת החולשות הגדולות במדינת ישראל, שגם ועדת וינוגרד הצביעה עליה, היא שאין לדרג המדיני כלי אמיתי לבצע הערכת מבצע נגדית מול הערכות מערכת הביטחון. לכן הוועדה המליצה להקים את המל"ל, שיתפקד כמעצמה לביטחון לאומי שבה יש מודיעין של כל הגופים ואנשי מקצוע שיודעים לתכלל את המידע ולהנגישו למקבלי ההחלטות".
אז המל"ל כשל?
"הוא לא כשל ספציפית ב־7 באוקטובר אלא באופן עקבי, כי הוא מעולם לא הצליח להתרומם לגוף שרצו שיהיה. בצבא למשל אף פעם לא אהבו את המל"ל, למרות שהוא לא סותר בשום אופן את הערכות מערכת הביטחון כי אף פעם לא היו לו אנשים מקצועיים במידה כזו שיכלו להניח על שולחן הדרג המדיני את האיפכא מסתברא".
אבל המל"ל, בדיוק כמו הממשלה והעומד בראשה, לא הוחלף ולא לקח אחריות.
"הממשלה וראש הממשלה אשמים, כי מאז 2008 ועד היום נתניהו לא דאג לבנייה של מל"ל עוצמתי ודומיננטי שיוכל למלא את התפקיד שיועד לו. זו אשמה מערכתית. לנתניהו ולממשלתו יש אחריות אישית. ההבדל בינם לבין ראש השב"כ, הרמטכ"ל או הפיקוד הבכיר הוא ההבדל בין דרג ממונה לדרג נבחר. בכל זמן נתון אפשר להפיל את הממשלה בכנסת או לבחור אותה מחדש בקלפי. את האחרים, שהם דרג ממונה, צריך ואפשר להחליף ברגע שכשלו. אני חושב שמזל גדול למדינת ישראל שב־8 באוקטובר דווקא נתניהו היה על ההגה. מכלל המועמדים הרלוונטיים, לא הייתי רוצה שמישהו אחר יישב בכיסאו ויקבל את ההחלטות".
אף שבמשמרת שלו התחוללה המהפכה המשפטית, ששיסעה ופילגה את הציבור והתחולל אסון 7 באוקטובר, הגדול ביותר שעם ישראל חווה מאז הקמת המדינה?
"נתניהו אשם בתשובה לשאלה איך בכלל הגענו ל־7 באוקטובר, הוא לא אשם ב־7 באוקטובר עצמו. מי שאשמים במחדל הגדול הם רונן בר והרצי הלוי. מאז שזה קרה, נתניהו ניהל את המערכה בצורה מרשימה. ההישגים שהוא הביא מאז בצפון, בדרום ובאיראן יוצאים מגדר הרגיל".
החטופים לא חזרו, חמאס לא מוכרע, מטרות המלחמה מדשדשות במשך שנתיים.
"לא נכנסנו למלחמה הזאת כדי להשמיד את הגרעין האיראני או לטפל בלבנון ובטבעת האש שידענו שהולכת וסוגרת עלינו. אבל משנכפתה עלינו המלחמה הזאת, נתניהו כאסטרטג־על הבין איך צריך לרתום את כל השחקנים, להתמודד עם קשיים מבית ותקשורת ומערכת משפטית שמתנהלת נגדו ולנהל מערכה שהצליחה בכל קנה מידה. אסור לשכוח ששנים על גבי שנים לא טיפלנו בעזה. אמרנו, היא הבעיה הקטנה, הבעיות הגדולות הן לבנון ואיראן, ובכל זאת פגענו קשות בחמאס, שחררנו את מרבית החטופים וטיפלנו בלבנון ובאיראן".
ובין לבין נמצא הזמן להחליף את ראש השב"כ רונן בר באלוף דוד זיני, שאתה חשפת שבשלב מסוים העמדות שהוא הציג לא מצאו חן בעיני הרמטכ"ל הקודם ולכן הוא לא זומן לדיונים המבצעיים בנושאי הלחימה בעזה.
"זיני הוא קצין מאוד מוכשר, מאוד ישר ומאוד לא מתרגש ממה שאומרים או כותבים עליו אלא ממה שנכון לעשות".
מה דעתך על נסיבות הדחתו מהצבא?
"הרמטכ"ל הודיע לו על סיום שירותו הצבאי בשל העובדה שראש הממשלה פגש אותו בביקור ביטחוני, הכניס אותו לרכב ושאל אותו מה דעתו על תפקיד ראש השב"כ הבא. זיני השיב שהוא מעדיף להמשיך לשרת כאלוף בצבא אבל יעשה מה שיגידו לו, ומיד כשהסתיימה השיחה הוא עדכן את הרמטכ"ל עליה. הוא לא עשה שום דבר לא הגון או לא ראוי".
אז למה הרמטכ"ל הודיע על סיום תפקידו?
"אני חושב שנהגו בו בצורה לא ראויה ולא מכבדת".
מה דעתך על החלטת הקבינט לכבוש את עזה?
"זו החלטה מאוד נכונה. לכל אורך הזמן שהתנהל השיח הרדוד על כיבוש מול כיתור, ובאו הקבינט ושר הביטחון ושאלו, תסבירו לנו מה לא עבד טוב עד עכשיו כדי שנפיק לקחים, אמרתי שצריך לשלוט בסיוע האזרחי. היה לנו ברור עד כמה חמאס מרוויח מהסיוע וכיצד הוא משתמש בו בכדי להתחזק. הדבר השני שאמרתי הוא שצריך לשלול מחמאס את השליטה באוכלוסייה. ליצור הפרדה בין הטרור לאוכלוסייה. והדבר השלישי הוא שליטה בשטח. שיטת הפשיטות הוכיחה שהיא לא עובדת, אנחנו רק נכנסים ויוצאים וחוזר חלילה ומשלמים מחירים כבדים. כשאתה כובש שטח בצורה מסודרת, הטרור מושמד לאט אך ביסודיות. ראינו את זה גם בציר נצרים וגם ברפיח. ולכן כבר לפני שנה וחודשיים באנו למטה הכללי ואמרנו, בוא נעשה מבצע על צפון הרצועה".
כלומר ממשל צבאי?
"היה נכון מאוד להחיל ממשל צבאי בעזה, אבל הרצי הלוי ואייל זמיר לא רצו. אז הבאנו חלופה, והצענו קרן אמריקאית שתחלק את המזון בעזה. התורה הצבאית היא אוניברסלית. כשאתה מסתכל על כל המקומות בעולם שניצחו טרור גרילה, ממלחמת הבורים ועד הניצחון על הטרור ביהודה ושומרון, מתברר שזה אפשרי רק כשיש שליטה בסיוע האזרחי, במשאבים, באוכלוסייה ובשטח. ואת כל אלו אפשר להשיג או באמצעות ממשל צבאי זמני או כשאתה מפעיל כוחות מקומיים כמו החמולות".
אם זה כל כך טוב, למה ההצעה מעוררת התנגדות כה עזה?
"כי למילה 'כיבוש' במדינת ישראל יש קונוטציה שלילית. כשהמילים 'כיבוש' ו'ממשל צבאי' מגיעות יחד, זה מפחיד לא רק אנשים אלא גם קצינים ומפקדים שגדלו וחונכו בצורה מסוימת".
מדובר על שליטה בשני מיליון תושבים.
"זו הדרך היחידה להשיג שקט וש־7 באוקטובר לא יחזור על עצמו. ההסתייגות שלי היא רק שלא דיברו מספיק על הגירה. הפתרון היחיד לעזה, אזור מוכה אסון, הוא הגירה. גם אם פותחים לעזתים את השער החוצה בלי לדאוג להם לשום דבר, לא לצידה ולא לכסף, מיליון איש יוצאים. יש שם 150 אלף פצועים? רק הם לבד הומניטריים. שמדינות ערב שכל כך דואגות לעזתים ייקחו את הפצועים במקום לזרוק להם על הראש מצנחים עם אוכל מעופש. לכל פצוע יש מלווה אחד לפחות, ועוד לא ספרנו את אלו שיש להם דרכונים כפולים ובני משפחה בקנדה, באיטליה ובצרפת ויכולים להשיג איחוד משפחות".
איך מתמודדים עם בעיית הרעב בעזה?
"בעזה אין רעב. יש בעיה של חלוקת מזון לא הוגנת. אף אחד שם לא מת מרעב, אבל יש אנשים במצוקה תזונתית שנלחמים על הארוחה שלהם, כשבמנהרות יש מי שאוכל בשר והשווקים מלאים. יש ברצועה היום מזון שמספיק להרבה יותר מהאוכלוסייה בעזה, אבל אם את לא מספיק עשירה או חזקה או מקורבת לחמאס, לא תגיעי אליו. גם בישראל יש מצוקת רעב בשכבות מסוימות, ועדיין כל העולם לא עומד ומזדעזע".
השאיפה של סמוטריץ' ובן גביר היא לייהד את עזה.
"גיבור ישראל אבידע בכר אמר, 'כדי להמשיך לחיות בבארי אני רוצה להסתכל על עזה ולא לראות כלום'. ואני אומר, עם כל הכבוד לשאיפות סיפוח והקמת יישובים, המינימום המתבקש הוא קודם כל לתקן את הטעות האסטרטגית שעשינו בהתנתקות. כל התוחמת הצפונית, רכס בית חאנון, רכס השבעים ועד ציר פילדלפי צריכים להיות בשליטת ישראל. היאחזות נח"ל, הקמת ישיבה של תורה ועבודה ושמירה על הגבול ברוח חזון ההתיישבות של דניאלה וייס זה דיון פוליטי לגיטימי במדינת ישראל שאני לא צריך להיכנס אליו. עמדתי הצבאית המקצועית היא שחייב להיות בעזה שטח בשליטה ישראלית מלאה ומימוש תוכנית ההגירה של הנשיא טראמפ, כדי שלא יירו על שדרות בכינון ישיר".