לאחר מספר כשלונות קופתיים, גם אם לא בהכרח ביקורתיים, מארוול מנסים להשיק מחדש את "ארבעת המופלאים" כחלק מהיקום הקולנועי שלהם, אבל למרות שהוא סרט שונה מאוד מהממוצע – יש לו כמה בעיות שמונעות ממנו להיות באמת מצוין, ואחת מהן בעייתית במיוחד.
בלי להתעכב על הגלגולים הקולנועיים הקודמים של ארבעת המופלאים יותר מדי (במיוחד על התועבה מ-2015), למארוול ניתנה הזדמנות נדירה למדי – לקחת נכס צאן ברזל מעולם הקומיקס, כזה שלא היה חלק מהיקום שלהם עד עכשיו ולשלב אותו כחלק אינטגרלי מהסיפור שהם מתכננים לספר בשלב/שלבים הבאים של ה-MCU.
מאז שחברת פוקס המאה ה-20 נרכשה ע"י דיסני, מעריצים ברחבי העולם חלמו על שני דברים – השילוב של האקס מן ביקום של מארוול – ותיקון לעלילותיהם של מי שמכונה "המשפחה הראשונה" של מארוול.
על בימוי הפרויקט הופקד מאט שאקמן, במאי עם המון ניסיון טלוויזיוני שכולל את כל פרקי "וונדהוויז'ן" (אולי התוצר הטלוויזיוני הכי מיוחד שמארוול הוציאו בעשור הנוכחי) וגם פרקים של "משחקי הכס", "הבנים", "האישה הטובה" ועוד.
לתפקידים הראשיים לוהקו שחקנים לא רעים בכלל כמו ונסה קירבי ("הכתר", "משימה בלתי אפשרית"), ג'וזף קווין ("דברים מוזרים"), אבון מוס-באכראך ("הדב") וכמובן, השם שאי אפשר להתחמק ממנו באולמות הקולנוע או שירותי סטרימינג בימינו – פדרו פסקאל ("האחרונים מבינינו", "המנדלוריאן" והמון דברים אחרים), אבל עוד נגיע לפדרו. האמת הפשוטה היא שאין לי המון תלונות כלפי הסרט.
הוא סרט כיפי למדי, קצר יחסית לסרטים האחרונים של מארוול (פחות משעתיים!), יש בו מעט מאוד רגעים "מתים", אם בכלל, עבודת העיצוב שלו מהממת, עד כדי כך שהיא כנראה הדבר הכי טוב בו – העולם המקביל בו מתקיים הסרט נראה כמו שחזור רטרו מדהים של ניו יורק בשנות ה-60, עם כמה המצאות שלא בדיוק תואמות את השנה.
הדינמיקה בין רוב הדמויות הראשיות טובה עד מצוינת – ג'וני סטורם (קווין) ובן גרים (באכראך) הם הלהקה החצי קומית של הסרט, וחשוב לי להדגיש את נושא "החצי" כי למרות שיש כמה קטעים משעשעים, נראה שמארוול מתחילים לעכל את העובדה שלא כולם אוהבים 5 בדיחות לדקה בסרטים שלהם.
גם הקשר בין ג'וני לסו (קירבי) מרגיש מאוד אמיתי ומדויק. האפקטים טובים ברובם, ולמרות שהמטרה של הנבל הראשי בסרט קצת ברורה וחוזרת על עצמה מסרטים אחרים – הן הנבל, והן העוזרת שלו (ג'וליה גארנר המדהימה) מצליחים להימנע ממלכודות סטנדרטיות בהופעה שלהם.
אבל כן יש כמה בעיות לסרט – בעיה אחת היא העובדה שהיתה ציפייה מסוימת שהסרט יפתח יותר את הקישור בין העולם בו חיות הדמויות של "ארבעת המופלאים" לבין העולם בו מתגוררות שאר הדמויות ביקום של מארוול, בעיקר בעקבות סצינת הפוסט קרדיט של "ת'אנדרבולטס", אבל זה פשוט לא קורה, כך שקיבלנו עוד סרט שדי עומד לבדו, ומרגיש קצת "תלוש".
אבל מבחינתי, הבעיה הגדולה טמונה בפדרו פסקאל. אני, עד עכשיו, הייתי מאלו שמאוד נהנו ממנו. אהבתי את ההופעה שלו ב"האחרונים מבינינו", אהבתי אותו ב"מנדלוריאן", אהבתי אותו ב"משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק" ובהרבה מקומות אחרים, וממש לא רציתי להכנע לטענה שהוא פשוט נמצא בכל מקום וזה יותר מדי.
אבל הרגע הזה הגיע, והוא הגיע ב"ארבעת המופלאים". בכל מילה, בכל הבעה ובכל דבר שהתרחש בסרט – לא ראיתי ולא הרגשתי את ריד ריצ'רדס אלא את פדרו פסקאל. ההבעות, המבטא, הרצינות – זה פשוט אותו דבר כמו כל תפקיד אחר שהוא עשה בשנים האחרונות עם שינוי מלל קטן.
אם הוא היה שחקן משני זו אולי היתה בעיה שניתן להתחמק ממנה, אבל הוא השחקן הראשי ולכן – יש לנו בעיה, כי כשהשחקן הראשי שלך לא מצליח לשכנע אותך אפילו לרגע שהוא הדמות שהוא מגלם – כל הדברים שקשורים אליו פשוט בטלים ומפסיקים להיות מעניינים בגלל הדיסוננס הזה.
מעריצי מארוול כנראה יהנו מהסרט, אולי אפילו יותר מאשר נהנו מהפרויקטים האחרונים שלהם בגלל שהוא עדיין עשוי טוב, אבל קיים סיכוי לא מבוטל שזה יירשם כעוד כשלון קופתי, ואם זה יהיה המצב – מארוול יהיו בבעיות קשות מבחינת עתיד היקום. אה, כן, בסרט יש שתי סצנות פוסט קרדיט. אתם בהחלט תרצו להישאר לראשונה אבל תרגישו חופשיים לוותר על השנייה, היא מיותרת בעליל.
