בבקרים שבהם אני צועד לאורך חופי הים של תל-אביב, אני פוגש את עם ישראל במלוא קסמו. הורים על כיסאות נוח חולקים קפה מהתרמוס עם זרים, ילדים בונים ארמונות בחול, זוגות מבוגרים הולכים יד ביד ונערות ונערים מתאמנים במרץ לשירות בקרבי. גם בשעות הקשות ביותר של מלחמה ושל ירי טילים, התמונה הזו חוזרת על עצמה – עם תאב חיים, שמסור למשפחתו, שאוהב את ארצו ושנכון להיאבק למענה.
למרות שאף פעם לא היה פה קל במיוחד, ישראל מדורגת בעקביות בצמרת דו"ח האושר העולמי – ב-2025 הגענו למקום שמיני, מעל מדינות כמו ניו זילנד, שווייץ, קנדה, ארצות הברית, צרפת ואיטליה. למרות כל המחלוקות בינינו וחרף כל האיומים עלינו, הסולידריות החברתית שלנו עומדת איתן. שיעור הפריון שלנו גבוה ביחס למדינות מפותחות אחרות (גם בקרב חילונים), הגיל החציוני נמוך והיזמות שלנו שוברת שיאים. את האומץ וההקרבה של הלוחמים שלנו, סדירניקים צעירים ומילואימניקים בגילאי 30, 40 ואפילו 50, באמת שאין מספיק מילים לתאר.
ההישגים של החברה הישראלית, שמרגשים אותי בכל פעם מחדש, עומדים בסתירה צורמת למה שאני רואה במסדרונות השלטון בשנים האחרונות. פוליטיקה אף פעם לא הייתה גן של שושנים אבל את העם המופלא שלנו שהוכיח חוסן ואומץ בלתי נתפסים מאז 7 באוקטובר, מובילה הנהגה פוליטית ירודה וחובבנית שמבזבזת את הישגי החברה הישראלית ושמחמיצה כל הזדמנות לשינוי שנקרית בדרכה – קואליציה ואופוזיציה כאחד.
הביקורת שלי על ממשלות נתניהו ועל מחנה הימין ידועה. מאז 7 באוקטובר אני שב וקורא לרה"מ בנימין נתניהו להתפטר עקב אחריותו המרכזית למחדל כמו גם לכישלון בניהול המלחמה ברצועה. בחודשים האחרונים אני קורא גם למנהיגי האופוזיציה בתוך הכנסת ומחוצה לה – בני גנץ, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, יאיר גולן ונפתלי בנט – לפנות את הזירה הפוליטית. לקריאה זו יש שתי סיבות עיקריות. מצד אחד, גנץ, לפיד, ליברמן גולן ובנט נושאים, מי יותר ומי פחות, באחריות ישירה למחדל 7 באוקטובר משום שהם אימצו בכל לב את מדיניות "הדו-קיום" שהנהיג נתניהו מול שלטון חמאס ברצועה. מצד שני הם נכשלו כישלון פוליטי חרוץ, ובמקום שהאופוזיציה בתוך הכנסת ומחוצה לה, תפרק את הקואליציה, הקואליציה פירק את האופוזיציה. על הכישלונות הקולוסאליים האלו המנהיגים הפוליטיים צריכים לשלם מחיר פוליטי.
בכל פעם שאני קורא למנהיגי המרכז-שמאל לפנות את הבמה הפוליטית, רבים מידידיי אומרים לי "אבל חיים, אי אפשר שהם יעזבו כי אין אף אחד אחר שיבוא במקומם", וזו תשובתי הקבועה לטענה זו, שתקפה גם ביחס למנהיגי המרכז-ימין. המנהיגים הכושלים שממלאים את המערכת הפוליטית הנוכחית, הם כמו "סתימה" בצינור הפוליטי, ונוכחותם במערכת הפוליטית מונעת מאנשים אחרים, טובים יותר, להקים מפלגות חדשות. לכן, גם אם הציבור עדיין לא רואה את המנהיגים המוכשרים שיכולים להחליף את מנהיגיו הכושלים, עליו לדעת שהם קיימים כבר עכשיו. אמנם, לרוב המנהיגים האזרחיים שאני מדבר עליהם, אין ניסיון פוליטי נרחב, אבל אני סבור שעדיפים מנהיגים מוכשרים, גם אם מנוסים פחות, על פני מנהיגים שעיקר ניסיונם הפוליטי הוא בלהיכשל שוב ושוב.
אז במקום עוד מאמר שבו אני מבכה על חדלות האישים הפוליטית והאידיאולוגית של המנהיגים הפוליטיים שיש לנו, החלטתי הפעם לכתוב מאמר אופטימי יותר שבו אציין, בקיצור נמרץ, כמה מהמנהיגים המוכשרים שצריכים לבוא במקומם.
דוד שרז הוא יזם ופעיל חברתי. שרז, רב סרן במיל' בסיירת מטכ"ל, הוא ממייסדי חברת ההייטק והנדל"ן החברתית Venn, ומקים בית המדרש "אניאתה" ללימודי תורה וכלכלה, שבו לומדים גם חרדים. כיום הוא ממונה על אגף המדיניות הכלכלית בתנועת "אל הדגל" שמקדמת רפורמות בתחומים מרכזיים.
אלון טירר הוא יזם חברתי סדרתי. ביום שלמחרת טבח 7 באוקטובר, הקים טירר את ארגון Israel Emergency Aid שמטרתו להשלים חוסרים בציוד בצה"ל, ותוך זמן קצר הוא הצליח לגייס ציוד בשווי מיליוני דולרים שחולק לחיילים וליחידות הלוחמות. כיום, טירר עומד בראש "תנועת הצעירים בישראל" המתמקדת ביצירת פתרונות לאוכלוסיות שנפגעו במלחמת חרבות ברזל.
סיון קורן היא יו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית. תפקיד זו נושא בחובו הכשרה יקרת ערך בפוליטיקה מעשית ורבים מהיו"רים של ההתאחדות המשיכו לקריירה פוליטית. לנוכח המחיר הכבד שהמלחמה המתמשכת גובה מציבור הסטודנטים, קורן פועלת עתה במרץ לקדם נוהל חירום אחיד למערכת ההשכלה הגבוהה, שיכלול מתווה ברור לבחינות ולשגרת הלימודים בכל מצב ביטחוני.
עו"ד יובל צלנר הוא פוליטיקאי, מומחה לפיתוח עירוני ויזם. את יובל הכרתי כשהצטרף לצוות העוזרים שלי בממשלת ברק, וזאת במקביל לשיקום הרפואי שעבר לאחר שנפצע קשה בצבא. יובל התקדם להיות העוזר שלי כשר במשרד ראש הממשלה ולאחר מכן מילא תפקידי מטה במשרד ראש הממשלה ובמל"ל. אחרי שעבד תקופה בחברות כלכליות לפיתוח עירוני, חזר צלנר לפוליטיקה והצטרף להקמת "קדימה". הוא כיהן שתי תקופות קצרות כחבר כנסת, ולאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים עבר לעסוק ביזמות נדל"ן ובעריכת דין. לפני כשנתיים שוב חזר לפוליטיקה והתמודד על ראשות עיריית תל-אביב וכיום הוא חבר במועצת העיר.
עו"ד שבות רענן היא פעילה חברתית ואחת מהמייסדות של פורום "נשות המילואימניקים" שפועל ליצור רשת ביטחון תומכת ומקיפה עבור משפחות משרתי המילואים.
יואב קרן הוא יזם טכנולוגי ופעיל ציבורי. הוא הקים את שתי חברות הייטק מצליחות ובתקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית הוא היה אחד ממנהיגי מחאת ההייטקיסטים. בניגוד לרבים מחבריו למחאה, קרן הפגין מתינות ונכונות לשמוע גם את טענות הצד השני וקרא למצוא פתרון לחיים משותפים של כל חלקי העם.
יונתן שלו הוא מייסד ארגון המילואמניקים "כתף אל כתף" שפועל למען גיוס מקיף יותר של חרדים.
בישראל של היום קיים פער עצום בין ציבור עם תעצומות נפש אדירות לבין הנהגה פוליטית חדלת אישים. וכשיש פער כה גדול, יש הזדמנות לאיזון חדש וטוב יותר. המערכת הפוליטית שלנו צריכה לעשות ריסטארט שבמסגרתו כל המנהיגים הפוליטיים – בימין, במרכז ובשמאל – שנושאים באחריות למחדל 7 באוקטובר, ילכו הביתה, ובמקומם יעלו מנהיגים חדשים וראויים יותר.
המנהיגים האזרחיים המוכשרים שציינתי לעיל, וכמותם יש עוד רבים וטובים שקצרה היריעה מלהזכיר, הם חלק מדור משובח של ישראלים אכפתיים שפועלים ימים כלילות למען קידום החברה והמדינה שלנו. המנהיגים האלו צריכים להתקדם כבר עכשיו לזירה הפוליטית הארצית, ולהחליף את הפוליטיקאים הוותיקים שלא מציעים שום חזון לבוחרים. במקום לבחור פעם נוספת בפוליטיקאים כושלים שכל מה שיש להם להציע זה עוד מאותו דבר, הגיע הזמן לבחור במנהיגים שמציגים חזון ציוני ונחישות לשרת את הציבור. יש תקווה לשינוי, והזמן לשנות הוא עכשיו.
