בשיאו של חום יולי-אוגוסט, תחת השמש הקופחת יושבת קבוצת לוחמי צה"ל, בני דורות שונים, הלומי קרב, שמנהלים עכשיו קרב נוסף – על איכות חייהם, וגם על זו של אחרים במצבם. מול מטה אגף השיקום של משרד הביטחון ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה הם הקימו מיצג דומם ומקפיא דם: שורת ארונות קבורה, עטופים בדגלי ישראל, כל אחד מהם מוכתם בטיפת דם. יחד הארונות מרכיבים את המילים "הלומי קרב" ומבטאים את מחאתם נגד המערכת.
בסמוך לארונות, אוהל אדום שעליו נכתב "לוחמי כיפור 73' מצדיעים ללוחמי 2023". בתוכו נמצאים גברים שנפשם לא חדלה להילחם גם לאחר שהקרב הסתיים, לעיתים גם שנים רבות לאחר מכן. חלק מהמוחים לחמו במלחמה שעדיין נמשכת בעזה, אחרים במלחמות קודמות. הם כאן כבר שבוע, ישנים על מזרנים באוהל ונחושים להישאר עד שהמערכת תתעורר, לשיטתם. מקרי ההתאבדות שאירעו לאחרונה הגבירו את המחאה הזו.
המוחים מדברים על המדינה ש"לא שם", כדבריהם. הם מלינים על בירוקרטיה מסורבלת ועל כתף קרה שהם מקבלים מהממסד שאמור לתמוך. מעשית, הם דורשים השוואת זכויות מלאה לאלה של נכי צה"ל הפגועים בגוף.
לא פחות נכים
"ברגע שראינו את גל ההתאבדויות לא יכולנו לשבת בבית. החלטנו להקים את המאהל הזה ולעשות מעשה", אמר שון דננברג, מיוזמי המחאה, לוחם מילואים שנפצע בעזה. "נלחמתי שמונה חודשים ב'חרבות ברזל', איבדתי חברים, נתתי את כולי למדינה – והיום אני מוכר כהלום קרב. אבל בהתנהלות מול אגף השיקום אני מרגיש כמו בשיחה עם רובוטים חסרי רגש. כמו מול קיר אטום. אני אב לארבעה, ובמצב הנוכחי אין לי אוכל במקרר. כשאני מתקשר למשרד הביטחון, התשובה הקבועה היא: 'אין מה לעשות'".
דננברג מוכר כנכה 50% לצמיתות על רקע פוסט-טראומה, וגם אובדן כושר העבודה שלו מוכר. אך לדבריו, הסיוע שניתן לו אינו מאפשר קיום בכבוד: "אני משלם בעצמי על התרופות, מכסף שאין לי, ומקבל החזרים באיחור. זה לא חיים. לא מגיע לי לחיות אחרת, בכבוד?".
לצידו יושב אלון חסון, שהיה חלק מהכוחות שהגיעו לזירת אסון המסוקים ב-1997. גם הוא נמנה עם מקימי המאהל. "היו תקופות שבהן ישנתי ברחוב. הייתי הומלס", הוא הודה. "משרד הביטחון הפקיר אותי. אני סוחב את הפוסט-טראומה שלי כמעט 30 שנה. כשלוחם יוצא לקרב הוא יודע שהוא עלול לא לחזור. המדינה שולחת אותנו להילחם, אבל כשהקרב נגמר – היא נעלמת. זה אבסורד. לוחמים צריכים להיות בראש סדר העדיפויות, לא האחרונים בתור. לא מספיק להכיר – צריך גם באמת לטפל".
"אני מעדיף לדבר כמה שפחות כרגע, כי זה כל כך מתסכל ומעצבן", אמר עומר אמסלם, שלחם ב"צוק איתן" בגדוד 51 של גולני. "הבנו שאם אנחנו לא נעשה משהו, אף אחד לא יקשיב. אני מאמין יותר במעשים, פחות בדיבורים. איבדתי הרבה חברים בקרב, הם מתו לי בין הידיים. מאז אני לא אותו אדם".
הפוסט-טראומה, הוא סיפר, הרסה את חייו: "עזבתי את הבית, המשפחה התפרקה, אין לי לאן ללכת. אני פה, ואם צריך, אצא מפה בארון. עד שלא ירדו לפה מאגף השיקום עם טפסים ביד ואישורים חתומים – לא נזוז. לא עוד שיחות, לא עוד הבטחות. מדיבורים לא קורה כלום. אני רוצה שכל הלום קרב יקבל את מה שמגיע לו – כמו שצריך, בלי התחננויות".
חסון חידד את ההשוואה בין הנכים בנפשם לנכים בגופם. "אני לא מזלזל באף אחד שמוכר כנכה פיזי", הוא הדגיש, "אבל אנחנו לא פחות נכים מהם. אנחנו סוחבים את הנכות הזו בנפש ומגיעים למצבים קיצוניים. זה שהפצע שלנו לא חיצוני לא אמר שהוא קל".
לטענת המוחים, בעוד שנכים פיזית עם 100% נכות זכאים למענקי דיור לבניית בתים מותאמים, לעיתים בסכומים שמגיעים למיליוני שקלים, הלומי הקרב, שנכותם מוכרת לרוב עד שיעור של 50%, זכאים במקרה הטוב למענק של כ-200 אלף שקלים, ואת השאר הם נאלצים לממן בעצמם באמצעות הלוואות. "הפער הזה הורג אותנו לאט", הסביר דננברג. "משרד הביטחון בעצמו אמר שקורת גג היא תנאי בסיסי לטיפול בפוסט-טראומה ובהלם קרב. אז איך ייתכן שאנחנו צריכים להתחנן על דיור? זה הזוי".
"אני לוחם בשריון", סיפר תומר טל, שהצטרף למחאה השבוע ולובש חולצה שעליה הכיתוב "לא מפקירים פצועים בשטח". "במסגרת שירות המילואים שלי באינתיפאדה השנייה נפצעתי, וכמה חודשים לאחר מכן הייתי על הטנק הראשון שנכנס לקסבה בשכם, במבצע 'חומת מגן'. פניתי לאגף השיקום לפני שנתיים וחצי, ועכשיו באתי למחאה כדי להציל את החיילים הקרביים במדינת ישראל, את השוטרים ואנשי כוחות הביטחון – שיקבלו ביטוח אמיתי. אני רוצה לוודא שהתנאים החסרים לא יפגעו בהם ולא ידחפו אותם להתאבדות".
לדברי טל, "אגף השיקום חולה, ואף אחד בממשלה לא תיקן את מה שצריך לתקן. מי שנפצע צריך לעבור ועדה מיד אחרי הפציעה – בלי להמתין, ובלי להסתבך בבירוקרטיה. מה צריך הלום קרב כדי לנוח? בית. ואם לא בית, אז סיוע מלא בשכר דירה לכל חייו, בלי ועדות חוזרות מדי שנה. אני מכיר הלומי קרב, חברים טובים שלי, שהפכו להומלסים. אשתי מטפלת בילד שלנו, בי, ובבית – וכל העומס נופל עליה. ובכל שנה היא צריכה לעבור איתי ועדה שבודקת אם אני 'עדיין' פוסט-טראומטי. מה זה עדיין? אני פוסט-טראומטי לכל החיים. אפילו על טיפולי שיניים אני נדרש לשלם מהכיס, מכסף שאין לי, ורק לאחר מכן אמור לקבל החזר. חלפו כבר שמונה חודשים מהטיפול, וההחזר עוד לא הגיע. זה כסף שצריך ללכת לאוכל, להישרדות".
אף אחד לא מקשיב
"הייתי חובש גדודי בגדוד 202 ולחמתי במבצע 'עופרת יצוקה'", סיפר שי, שהצטרף לשיחה במאהל. "במהלך המילואים האחרונים שהיו לי המצב שלי הידרדר. הייתי מאורס, וארוסתי ביטלה את החתונה בגלל המצב שלי. אושפזתי כמה פעמים במחלקות פסיכיאטריות והגעתי לנטילת 12 תרופות ביום. לפני שבע שנים הגיע אליי למחלקת האשפוז גיא דואק, מנכ"ל 'שיל"ת שיקום לוחמים', ולקח אותי אל הווילה שהקים למען לוחמים הלומי קרב. מאז לא אושפזתי אפילו פעם אחת, וירדתי לכדור פסיכיאטרי אחד ביום. הוא הציל את חיי. אפשר להציל את חייהם של הלומי הקרב ולמנוע התאבדויות, אבל אף אחד במשרד הביטחון לא מקשיב לנו".
דואק, ששוהה באותו זמן במאהל, חיבק את שי ופירט: "יש לי בית מיוחד שבו אני משכן לוחמים שאני מוציא ממחלקות פסיכיאטריות, ועוזר להם לחזור לחיים. הלוחמים האלה צריכים לקבל הכול – לא בתרומות, לא בנזקקות, ולא בוועדות, אלא דרך מסלול ירוק שידאג להם. ליוויתי את איציק סעידיאן לפני ששרף את עצמו, וטיפלתי בו כששכב בבית החולים, וגם לאחר ששוחרר. לצערי, אני מקבל מדי יום הודעות וואטסאפ על לוחמים במצבים נפשיים קשים – חלקם על סף התאבדות – ואף אחד לא מקשיב. למה עושים הפרדה בין דם לדם? למה ללוחם שנפצע פיזית מגיעים תנאים טובים יותר מללוחם שנפצע נפשית? איפה השוויון?".
על פי הנתונים שנמסרו למרכז המחקר והמידע של הכנסת, מתחילת המלחמה ועד סוף 2024 התקבלו באגף השיקום יותר מ-6,410 מבקשי הכרה על רקע נפשי, ומאז עברו שבעה חודשים נוספים של מלחמה. מחקר שנערך באוניברסיטת תל אביב והתפרסם במאי האחרון מצא כי 12% מלוחמי המילואים במלחמת "חרבות ברזל" מדווחים על תסמינים מרובים של פוסט-טראומה.
בתחילת 2024 הוכרזה רפורמת "נפש אחת" באגף השיקום. היא כללה, בין השאר, הקמת קו סיוע ייעודי לנפגעי פוסט-טראומה והרחבת הטיפולים שלהם זכאים הנפגעים ובני משפחותיהם. מבחינת אנשי המאהל, אין ברפורמה הזו די.
מדי פעם ניגשים עוברי אורח אל אנשי מאהל המחאה. בחור אחד, ששרד את התופת במסיבת הנובה, עצר, חיבק את המוחים והצטרף למאהל. הוא סיפר על הפוסט-טראומה שאיתה הוא מתמודד. אבל רוב הישראלים שחולפים בדרכם על פני המאהל אינם נעצרים.
"זה לא עוד מאהל מחאה", סיכם חסון. "הגיעו לכאן נציגים מאגף השיקום שניסו להציע פתרון נקודתי כדי שנעזוב – אבל אנחנו לא נעזוב. לא נזוז מפה עד שכל הלומי הקרב במדינת ישראל יקבלו את התנאים שמגיעים להם. זה הולך להיות מאבק שהמדינה עוד לא ראתה כמותו".
