התבטאותו האחרונה של אליהו יוסיאן מקוממת להחריד, אך לא מפתיעה. האיש שכינה בעבר את החילונים הליברלים "סרטן בגוף האומה היהודית", קרא השבוע לשרוף את גופתו של השופט בדימוס אהרן ברק וטען שאסור שיהיה לו קבר במדינת ישראל. אפשר לפטור את הדברים באמירה שמדובר באדם קיצוני ומחליא, ושרשויות החוק יחליטו אם לטפל בו או לא. אלא שדבריו המבישים אינם נופלים על אוזניים ערלות, ואף מגיעים אל ציבור לא קטן שתומך בהם. שלא לדבר על חברת המזגנים “טורנדו” שלא מצאה מלכתחילה כל פסול בשיתופו בפרסומת.
הגיע הזמן לומר בריש גלי: יש בישראל ציבור שלא מבין מהי דמוקרטיה ולא רוצה דמוקרטיה, והפוליטיקאים חסרי האחריות שמנהיגים את העדר הזה לא יטרחו להעמידו במקומו, כי הרי בורות היא כוח. וכך, המפלצת האנטי־דמוקרטית הולכת וגדלה תוך שהיא מסכנת ממש את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית.
ההתבטאות של יוסיאן היא כמובן רק טיפה בים הפופוליסטי ששוטף אותנו ומאיים לשנות את אופי השלטון בישראל. הסיסמה השקרית והנבובה שמניעה את העדר המוסת אומרת שדמוקרטיה היא שלטון העם ותו לא, ולכן יכול השלטון לעשות ככל העולה על רוחו ואף לשנות את כללי המשחק עצמם. על שלטון הכפוף למגבלות הם לא שמעו, גם לא על עריצות הרוב ועל איזונים ובלמים, ולדידם העם זה הם.
לצד המצב הביטחוני החמור שבו נמצאת ישראל מאז 7 באוקטובר, האיום הקיומי המוחשי על המדינה הוא איום ההפיכה המשטרית שמובילה ממשלת נתניהו. אלה שמריעים ליוסיאן ושכמותו הם רבים מאותם ביביסטים וכהניסטים משולהבים. אסור לנו להגיע למצב שבכסות הדמוקרטיה יהיו בשלטון כוחות אנטי־דמוקרטיים, ולכן על הדמוקרטיה להתגונן.
אלא שלמרבה הצער לאורך השנים לא השכילה ישראל לבצר את הדמוקרטיה באופן כזה שהיא תוכל לעמוד בפרץ הדיקטטורי והמשיחי שבו נשטפת המדינה כעת. 77 שנים עברו מאז הוקם הבית הלאומי לעם היהודי ועדיין אין לישראל חוקה. חוקה שכזו הייתה יכולה לעמוד טוב יותר מול הגל הביביסטו־כהניסטי שסוחף אותנו. ואם לא חוקה, אז לפחות חוק יסוד החקיקה. אפילו את המעט הזה אין לנו. לו היה מוסדר החוק הזה, היה ברור לחלוטין היחס בין הרשויות וקשה היה לפגוע במעמדה של הרשות השופטת מול הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת.
ישנם, כמובן, עוד איזונים ובלמים שהיו מועילים במאבק לשמירה על ישראל כמדינה דמוקרטית, אך כרגע מה שנותר הוא קרב מאסף של היועמ”שית, שהממשלה הרעה הזו אינה סופרת, ובג”ץ, המעוז האחרון, שאף הוא מאוים כל העת. בימים חשוכים אלה התחדדה התובנה כי גם ראש השב”כ הוא שומר סף מובהק. טענותיו של רונן בר, שמהן עולה שראש הממשלה ביקש ממנו להיות נאמן לו, ולא לשלטון החוק ולבית המשפט, מדאיגות ביותר, וכמוהן הטענה שנתניהו ביקש מבר לעקוב אחרי אזרחים, פעילי מחאה. אבל פסיקת בג”ץ, שקיבלה את טענות בר בדבר נסיבות פיטוריו, כמו גם הקביעה שנתניהו מצוי בניגוד עניינים על רקע פרשת קטארגייט והנחיית היועמ”שית בעניין, לא מנעו מנתניהו לבחור באלוף דוד זיני כראש השב”כ הבא, מה שמעלה את החשש שמא גם שומר סף זה ינוטרל.
אפשר גם לתהות מדוע נשכח כמעט לחלוטין חוק יסוד הכנסת סעיף 7א’, שלפיו רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כפי שיש לפסול רשימה ערבית המעודדת טרור, ואינה מאמינה בקיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודי, וכפי שכבר נפסלה בעבר תנועת כ”ך של מאיר כהנא שערערה על עצם היותה של ישראל דמוקרטיה, כך יש לפעול נגד חלק מחברי הקואליציה הנוכחית, שגם אם הם לא אומרים בבירור שהם מתנגדים למשטר הדמוקרטי, בהצהרותיהם ובמעשיהם הם מוכיחים זאת. למרבה הדאגה, הדמוקרטיה בישראל אינה ממש מתגוננת, כי חסרים לה הכלים לעשות זאת.
