כמקובל בפיקסאר, גם זה סרט יפהפה שקל להישאב לעולמות שהוא בורא – ריאליסטי ומקורקע יחסית, עם נגיעות צבעוניות, בכדור הארץ, או בהיר, בוהק ומלא דמיון אחרי ההמראה לחלל. עוד כמקובל, יש פה הקפדה מדהימה על פרטים קטנים – מעיצובי החייזרים המעניינים ועד השימוש בצבע ובתאורה. ואפילו עוד כמקובל – נו, זה סרט פיקסאר, אתם מכירים את הנוהל: הוא תואם בהרבה מובנים את הנוסחה האהובה של האולפן, זו שבה יוצאים למסע בעולם דימיוני ומרהיב שהוא בעצם מסע פנימי שנגמר בבכי משחרר (של הצופים, כמובן).
ועדיין, משהו כאן לא לגמרי פתור. גם בלי להכיר את סיפור הרקע המסובך שיצר את הסרט הסופי, ברגעים מסוימים כמעט אפשר לראות את התפרים. זה סרט פחות גדול ואפי מסרטים כמו "הקול בראש", "קוקו" או אפילו "מפלצות בע"מ", ובכלל לא בטוח שהיה פה ניסיון להשתוות אליהם.
עם זאת, "אליאו" הוא בעיקר סיפור קטן על משפחה קטנה ובעיקר על ילד שמגלה שהוא לא לבד ביקום – מילולית אבל גם רגשית. סרט חמוץ-מתוק, מצחיק מאוד אבל תמיד גם קצת עצוב, על בדידות וחרדה חברתית. זה גם סרט ילדים שלא מעט רגעים בו מכוונים לקהל יעד צעיר מאוד, אבל עם הקלטה של קארל סיגן האסטרונום הפופולרי משנות ה-80, מחוות לספילברג ולסרטי אימה (ספציפית "הנוסע השמיני") ואפילו שיר של טוקינג הדס. משהו בשביל כולם, אם "כולם" הם משפחה של מעריצי "מסע בין כוכבים" שלפחות אחד מחבריה עבר מתישהו בחוג למחוננים.
