אבוטבול נולד בישראל כבן למשפחה שמוצאה מצרי ואלג'יראי. ברבים מן הסרטים המקומיים הוא גילם קצין צה"ל, אך בהוליווד דווקא ליהקו אותו לתפקידים של ערבים מוסלמים – בדרך כלל טרוריסטים, כי זה הייצוג היחידי שהקולנוע האמריקאי היה מעניק לערבים עד השנים האחרונות. מעניין גם לציין כי רוב התפקידים שגילם בתרבות הישראלית לא בהכרח הדגישו את הזהות המזרחית שלו, מה שממחיש עד כמה מורכב משחק הזהויות הישראלי-צברי-יהודי-מזרחי-ערבי. בכל מקרה, נראה שזה לא ממש עניין אותו – הוא פשוט היה מצוין בכל דמות שעשה.
הוא היה טוב גם בקומדיות, למשל "אני אוהב אותך צ'רלי", שכרגע נרשם כסרט הישראלי האחרון בהשתתפותו, בו עוד הספיק לשתף פעולה עם נועה קירל, או ב"מחילה" ו"אצבע אלוהים", עליו זכה בפרס השחקן בפסטיבל ירושלים, אחד מבין עיטורים רבים שקטף. הוא היה נפלא גם ב"נודל" של איילת מנחמי, לא בדיוק קומדיה אבל מן הסרטים הטובים היחידים בתולדות הקולנוע המקומי שלא יגרמו לצופים בהם לשקוע בדיכאון. כמובן שאי אפשר להיות שחקן פורה כל כך בלי להשתתף גם בכמה כישלונות, בטח בקולנוע הישראלי. וכך, אבוטבול כיכב בין השאר ב"מרקו פולו", מן הכישלונות הקופתיים הגדולים בתולדות התעשייה, ב"ז'נטילה" הכמעט גנוז ועוד הרבה סרטים נשכחים.
ארצה לציין שני סרטים נהדרים ולא מוערכים דיו שהוא השתתף בהם ותרם להם רבות – "האם זה אתה?" של דני מנקין ו"פרא אציל" של מרקו כרמל. שניהם יצאו במהלך העשור הקודם ולא זכו למספיק תשומת לב, והלוואי שעכשיו יגלו אותם מחדש.
למרות שאבוטבול היה מחוספס, עוצמתי ומלא חיים, אפילו חייתיות, המשחק שלו לא היה אגרסיבי.
הוא גם לבטח לא היה מנייריסטי. בגלל זה הדמויות שלו אף פעם לא היו גדולות יותר מהסרטים שלו. החיים שלהם היו משותפים. לא סתם לא ראינו אותו מגלם בפרסומות דמויות איקוניות שגילם קודם לכן על המסך ואז חוזר על משפטי מחץ שלהן – זה פשוט לא היה הקטע שלו. הוא לא חשב על תהילתו ולא על מורשתו. הוא תמיד חשב רק על דבר אחד: איך לתרום בצורה המקסימלית לעבודה בה הוא משתתף. גם בראיונות איתו תמיד הקפיד לנסות לדבר כמה שיותר על היצירה, ולא על עצמו.
