"שמעתי את הסיפור, במקוטע, מפי אנשים שונים, וכאשר יקרה לרוב במקרים כאלה, בכל פעם היה זה סיפור אחר".
אם משפט הפתיחה הזה לא נראה לכם כטוען לכתר אחד ממשפטי הפתיחה (לספר) הטובים ביותר בכל הזמנים, קבלו את פסקת ההמשך.
"אם מכירים אתם את סטרקפילד, מסצ'וסטס, מכירים אתם את סניף הדואר. ואם מכירים אתם את סניף הדואר, בוודאי ראיתם את איתן פרום נוסע לשם במעלה הדרך, שומט את המושכות על גבו הקעור של סוסו הערמוני ומשתרך לו על מדרכת הלבנים אל שדרת העמודים הלבנה: ובוודאי שאלתם מיהו".
מושלם, מה יש לומר. כך מכניסה אותנו אדית וורטון בנובלה שלה מ־1911 אל עובי הקורה ותופסת את השור בקרניו עוד לפני שיצאנו לדרך. אנחנו שבויים מיידיים שלה ושל הסיפור, שאותו מוביל מספר ששמו אינו ידוע, והוא עד אקראי – שמלקט ונעזר בהשלמות מאחרים – לטרגדיה המתגלגלת של איתן פרום, גיבור ספרותי יוצא דופן בפני עצמו.
וכך אנו זוכים לא רק בהוצאה מחודשת בעברית של יצירה ספרותית נפלאה ומתורגמת היטב (בידי טל ניצן־קרן, שעשתה זאת ב־1998, וגם הוסיפה אחרית דבר מעניינת; ובזכותה התוודעתי לראשונה למילה "קרפיף", שפירושה שטח מגודר המיועד לאחסון, בעיקר של תוצרת חקלאית), אלא גם לסדנת כתיבה של ממש, בהובלת מאסטרית עילאית.
פרום נדמה למספר כאיש זקן ("הוא נראה כאילו כבר עכשיו הוא מת ובגיהינום!"), אך לתדהמתו מתברר שפרום רק בן 52. ואף שאיננו "אלא חורבת אדם", פרום (שאותו אגב גילם בעיבוד הקולנועי משנת 1983 ליאם ניסן) מצטייר בעיני המספר כדמות הבולטת ביותר בעיירה. "הייתה זו חזותו ששפעה עוצמה נינוחה, חרף צליעתו שבלמה כל צעד כמשיכת שרשרת. היה משהו גלמוד ומרוחק בפניו, וכה נוקשה ואפור…".
המספר צולל לחידת חייו של פרום, שאותו מציגים יודעי דבר כקורבן "ההתרסקות", בה"א הידיעה, שאירעה לפני 24 שנים. פרום חלם, כמעט כמו כל תושבי המקום, לברוח הרחק מסטרקפילד (הבדיונית) שכוחת האל ומצומצמת האופק, שבה קיים "ניגוד בין חיות האקלים וחוסר החיים של הקהילה", והחורף הקשה מתורגם למצור ממשי בן שישה חודשים, ללא אור שמש ("כשנטו סופות פברואר את אוהליהן הלבנים מעל העיירה האדוקה וחיל הפרשים הפראי של רוחות מרס הסתער מטה לעזרתן").
"מי שיש לו שכל מסתלק מפה בדרך כלל", אומר אחד התושבים. לפרום אולי היה שכל, אבל זה לא הספיק. הוא היה זקוק גם למזל, אבל המזל היחיד שרדף אותו היה מזל רע ומר.
"העניינים לא כל כך הצליחו לו", מסכם בפשטות אחד ממכריו. "החווה הזאתי של פרום, תמיד היא הייתה ריקה כמו קערת חלב אחרי ביקור של החתול (…). בהתחלה אבא שלו חטף בעיטה פעם כשהוא אסף את החציר, והשכל נדפק לו, והוא התחיל לפזר כסף כמו שכומר מפזר דרשות, עד שהוא מת. אחר־כך אמא שלו נהייתה משונה, והיא נסחבה כמה שנים חלשלושה כמו איזה תינוקת. ואשתו זינה, היא תמיד הייתה אלופת המחוז בריצה לרופא. מחלות וצרות: זה מה שמילא את הצלחת של איתן, מאז שהוא טעם את המנה הראשונה".
מצד אחד עוני עיקש ומתמיד (בקושי יש כסף לחימום בחורף), מצד שני נישואים אומללים וחסרי אהבה לאותה זינה (ככל הנראה היפוכונדרית וחולה מדומה), הממררת את חייו בעצם קיומה (מאחרית הדבר עולה כי היחסים האלה מרפררים לנישואי "מאסר העולם" של וורטון עצמה לבעלה המבוגר, החולה והמעורער).
קרן האור היחידה, המבליחה כתאונה מגומגמת בעולמו של פרום, היא מאטי, בת דודתה הצעירה ומלאת החיים של זינה, שמצטרפת אליהם כעוזרת בית (כושלת), ופרום מתאהב בה עד כלות.
רוב הסיפור מובא במבט לאחור, כלומר לפני "ההתרסקות", כשלפרום עדיין היו און פיזי, עלומים (אם כי כבר בגיל 28 התנהג כמבוגר בהרבה) ותקווה לעתיד טוב יותר. חרף רגשי האשמה שלו וצייתנותו/כניעתו הטבעית למוסכמות חברתיות, הוא כמעט מסוגל לדמיין את עצמו משאיר את זינה מאחור ופותח דף חדש עם מאטי, שנוטה לשתף פעולה עם חלומותיו.
עד שמהלך טרגי בכל קנה מידה של טרגדיה תופס מהירות חסרת שליטה, והפנטזיה הופכת לסיוט. פרום חי את כל חייו במדרון חלקלק, והמדרון הזה נמשך לאין קץ גם בקפיצה המבעיתה אל ההווה.
העוצמה של "איתן פרום" (שבין היתר עובד גם ליצירת בלט ששמה "עיוורון שלג", אבל ניחן באיכויות של אופרה קלאסית) אינה נופלת מזו של הגדולות בטרגדיות היווניות. האלים אולי לא קיללו את איתן פרום, אבל הגורל כאמור התאכזר אליו מרגע הולדתו, וממש נהנה להתעלל בו, וסופו היה כתוב על הקיר מאז ומתמיד.
לסבל נולד, ומכיוון שסיכוייו להאריך ימים גבוהים בהחלט, הוא נידון לעוד עשרות שנים של סבל מזוקק. הנחמה קצרת המועד שהעניקה לו מאטי – כרעיון וכאישה – היא בדיוק זו שחרצה את אובדנו. גאולתו הפוטנציאלית הייתה לחורבנו בפועל. סבלו מוכפל עשרות מונים רק מפני שהעז לקוות לטוב, או להאמין ש"מגיע לו" ולו קורטוב של טוב, ועל כך נענש.
למרבה האירוניה, פרום ומאטי – בפרץ של ייאוש רומנטי היאה לסרט אילם של גרטה גרבו – בחרו מלכתחילה בסוף טרגי, אבל לא ידעו שתוצאת בחירתם תהיה טרגית פי כמה וכמה. מה שמבטל את השאלה עתיקת היומין – בחירה או גורל; כלומר, אפשר לבחור, אבל אי אפשר לברוח מהגורל.
לפעמים מוות הוא אכן האופציה המועדפת, אבל גם למות צריך לדעת, ולא כל אחד זוכה לחסד הזה. ולפעמים, למרבה האימה, ההבדל בין החיים והמוות כמעט שאינו מורגש, וכמו שמישהי בעיירה מעירה, "איך שהם עכשיו, אני לא רואה הבדל גדול בין הפרומים שלמעלה בחווה ובין הפרומים שלמטה בבית הקברות".
וכאן אפשר רק לרמוז שגם משפטי הסיום של הנובלה יכולים לשמש ללימוד כתיבה, ולהתחרות על תואר הנעילה המוצלחת ביותר מאז ומעולם של יצירה ספרותית. גיבורי הסיפור מפסידים, אבל הקוראים מרוויחים בגדול. צדק נחפש במקומות אחרים.
