אפילו גופי השידור החברים ב-EBU, כולל כאן, יוגבלו באופן משמעותי באפשרויות הצילום בבועת האירוויזיון. לצד ביטול מסיבות העיתונאים מ-2023, סגירת החזרות לתקשורת, מדובר בשורת צעדים מגוחכת שבסופו של דבר פוגעת ביכולתם של המשתתפים להגיע לקהל. כי בואו נהיה כנים, רובם המוחלט – ללא קשר למדינה שממנה הם מגיעים – חוזרים לאנונימיות ברגע שהקרדיטים מתגלגלים ב-2:00 לפנות בוקר בכתוביות הסיום. חלקם, אפילו מוקדם יותר – ביום שלישי או חמישי.
האירוויזיון נולד כניסיון לחבר בין אומות דרך מוזיקה. זו התחרות הגדולה בעולם שמשדרת מוזיקה בכל כך הרבה שפות וחוגגת את המגוון התרבותי של המדינות המתחרות. אבל כשהמיקוד עובר לפוליטיקה ומחאות, ובתגובה איגוד השידור סוגר דלתות ומגביל את החשיפה – כולם מפסידים.
הגבולות האלה לא מגנות על אמנים מקריאות בוז, הן מפחיתות את ההזדמנות הזעירה שיש להם לפריצה עולמית. כשהמצלמות כבויות והדלתות נעולות, האירוויזיון הופך למשהו אחר – יותר סטרילי, פחות ספונטני, פחות אותנטי.
יאללה, לפחות יש הימורים – שם לפחות ישראל עולה בוודאות לגמר, בינתיים.
