פארה ידעה לרתום את העושר התרבותי-ויזואלי של איראן – עם שורשיו בעיטורים הספירליים של פרס העתיקה, הצבעים של אספהאן, הארכיטקטורה של שיראז והזהב של השירה הפרסית – ולתרגם אותו לאסתטיקה נשית עכשווית, מרהיבה ומעוררת השראה. כלפי חוץ, דיבה הפכה את האופנה שלה לשפת דיפלומטיה, עם חזות רכה למדינה שחלמה להפוך למעצמה אזורית ולשחקן עולמי מרכזי.
וזה עבד: בשנות השישים והשבעים נהנתה איראן מיוקרה בינלאומית, יחסי מסחר ענפים, ייצוא תרבותי מרשים ושיתופי פעולה בכל תחום אפשרי. חגיגות 2500 השנים לאימפריה הפרסית, שהתקיימו באוקטובר 1971 ביוזמת השאה ורעייתו, היו אקט תעמולתי-תדמיתי מרהיב ויוצא דופן, ששום מנהיג עולמי לא החמיץ. תקציב החגיגות הוערך בעשרות מיליוני דולרים, שהושקעו בין היתר בבניית עיר אוהלים מפוארת וממוזגת לאורחים שגם שתו אלפי שמפניות מיובאות מצרפת (על אף הדת המוסלמית המארחת האוסרת צריכת אלכוהול), ולא נחסכו גם משפע השמלות המפוארות שעוצבו במיוחד עבור הקיסרית, שהפכה לאייקון אופנה עולמי.
גם בתוך עמה השפיעה הקיסרית על סגנון האופנה שנראתה ברחוב. נשים רבות באיראן החלו לאמץ את הסגנון הזה – נשים עירוניות ומשכילות, שביקשו לבטא את עצמן דרך בדים, צבעים וסילואטות. עדויות מצולמות מהתקופה ההיא חושפות סגנון מתוחכם ששלט ברחובות הראשיים של טהראן, במסיבות הנוצצות, במודעות בעיתונים או בחברת התעופה הלאומית.
