המון מומחים יש לנו. באמת הרבה. "לשעברים" בתפקידים במערכת הביטחון ובמגזר הציבורי, דוקטורים, פרופסורים, מומחים לאיראן, מומחים לארה"ב, מומחים למשפט הבינלאומי, מומחים להסברה ומה לא. גם אני "לשעבר" במערכת הביטחון.
הדעה של כל אחד מאיתנו לגיטימית להשמעה. הנחת היסוד היא שכל אחד באמת רוצה לתרום מניסיונו הרב כשליחות למען הציבור, והוא עושה זאת באמונה רבה.
אבל, וכאן עובד הגבול הדק – הדעה שראוי שתישמע, חייבת להישען על אדנים מוסמכים ומנומקים. אין דין דעה שנשמעת בעתות שיגרה, כדינה של דעה שנשמעת במלחמה. בעיתוי הנוכחי, זו לא סתם "הבעת דעה" אלא זה תיווך לציבור של אספקטים במלחמה, תוך כדי שימוש בפרשנות שלך ובניסיונך ובדיבור הרהוט שלך המאופיין לרוב בביטחון רב.
בעתות חירום אנשים יוצאים מנקודת הנחה שהפרשנים השונים באולפנים (וגם הכתבים של הערוצים השונים) לא יושבים שם "סתם", ולרוב הם משמשים כנקודת אחיזה לציבור הרחב שפחות מבין בנעשה וכמשענת של ממש בתיווך עבורו של המציאות.
בשל כך, לכל המופיעים באולפנים, דווקא עכשיו, יש אחריות רבה מאוד על הכתפיים, ועליהם להגיע מוכנים לאחר שבירור עובדות ונתונים, עם הצגת עמדה מבוססת תוך הבהרה שזו עמדתך האישית ואינך יודע הכל בצניעות המתבקשת.
אבל, לצערי, זה לא בדיוק המצב, ומאז תחילת "חרבות ברזל", קל וחומר מאז תחילת המתקפה באיראן, אני נתקל לא אחת במשפטים שנזרקים לחלל האוויר שאינם נסמכים על עובדות ונתונים בשטח, ומבטאים דווקא את משאלת ליבו של האומר והמקום ממנו הוא בא (פוזיציה), כשדווקא עתה ההשפעה על הציבור היא מהותית.
מספר דוגמאות בולטות
השיח: עיסוק מתמשך בהאם ארה"ב (טראמפ) תיכנס למערכה או לא תוך ציטוט של כל משפט וכל בדל ידיעה וכל ממד זמן ואפילו נטייה לגלוש לפסיכולוגיה של העובר בראשו של טראמפ וניתוח אופיו – בפועל, כל מה שאנו רואים הוא מכונת עשן שמופעלת בכוונה תחילה, כנראה באופן מתואם ולו חלקית עם ישראל, שנועדה לטשטש את התשובה לשאלה האם התקבלה החלטה, ואם כן מהי ומה העיתוי שבו ייוודע לציבור עליה. כלומר – "קופצים ראש" בכוונה תחילה לתוך העשן ומנסים לפזרו (כשברור שלא יצליחו). דווקא מבט על הנתונים בשטח ועל צבירת הכוח העצומה של ארה"ב במזרח התיכון ביממות האחרונות, ועל פינוי כלל האזרחים הזרים מאיראן, מספק תמונת מצב טובה יותר באשר לסבירות שארה"ב תיכנס למערכה ודווקא הנתונים הללו משום מה לא מוצגים לציבור היטב (אלא במשפט אחד או שניים).
הטיעון: ישראל לא תעמוד במלחמת התשה לאורך זמן עם איראן (ומכאן עלינו לחשוב על סיום) – טיעון שנטען רבות ביממות האחרונות על ידי מיטב הפרשנים. מדוע? למה הכוונה בלא תעמוד (אזרחית, כלכלית, צבאית)? מדוע הכלל הזה אינו חל דווקא על איראן – מדינה שכלכלתה חלשה עשרות מונים מזו של ישראל במיוחד עתה, שהמשטר בה נמצא בסיכון גבוה מאוד לשרידותו עם כל יום שחולף ושכוחה הצבאי ספג מכה שגרעה רבות מיכולותיו הפיקודיות והאמל"חיות ושיכולתו לפגוע בשגרה הישראלית (ועימה בחוסן הישראלי להחזיק במערכה ארוכה) הולכת ונגרעת מדי יום עם כל טיל משוגר ועם כל משגר ואתר טילים שמושמד באיראן. ניתוח הנתונים בשטח על בסיס שכל ישר בלבד – מוביל אותנו למסקנה ההפוכה מזו של הפרשנות באולפנים – דווקא איראן היא זו שלא תעמוד במלחמת התשה לאורך זמן.
הטיעון: איראן היא "מעצמה אזורית" ויש לה עוד יכולות רבות – הטיעון הזה מוכר והשתמשו בו רבות לאורך השנים כדי להסביר מדוע על ישראל לחשוב פעמיים אם לתקוף את איראן כי המחירים לישראל יהיו בלתי נסבלים (כשהכוונה היא במשתמע לרמוז כי – רק דיפלומטיה תשיג הישגים מול איראן).
בפועל, בפעילות מרשימה מאוד של מערכת הביטחון, הצליחה ישראל לפגוע קשות באיראן עד כה, והתגלה כי לא ממש מדובר ב"מעצמה אזורית" תחת המשטר הנוכחי – יותר כמו כל מדינה רגילה אחרת במזרח התיכון שיש לה יכולות צבאיות די מוגבלות (ואורך רוח מעט גדול יותר משל השאר-העמידה האיתנה).
אז מה הם הקריטריונים להגדירה כיום כ"מעצמה אזורית" ועל אלו נתונים נסמך הטיעון הזה?
הטיעון: ישראל מוגבלת ואינה מסוגלת ורק ארה"ב היא זו שיכולה להשמיד את האתר הגרעיני בפורדו – הטיעון הזה הוא טיעון משמעותי לרוב בידי אלו שמפקפקים בכניסתה של ארה"ב למערכה וסבורים לפיכך שעל ישראל להגיע לסיום המערכה, או בידי אלו הטוענים שכניסה למערכה ללא הבנה מראש שארה"ב מצטרפת היא מאוד בעייתית.
