"זו מלחמה מלאה, עם התמרון הכי קשוח שיכול להיות. קצינות החינוך החזיקו בעמדות מקצועיות והפכו לחלק מהתהליך המבצעי. לכולן היה ברור שבלי הסיפור הזה של הרוח אי אפשר באמת לנצח במלחמה. שבלי האמונה הזאת שאנחנו עושים את מה שנכון, את מה שראוי ואת מה שצודק, כשיש לנו על מה להגן, שראוי שנגן עליו – אי אפשר לנצח. הם יכולים לירות בנשק, ואוי ואבוי אם הם לא יקלעו למטרה – הכול טוב. אבל בלי הדבר הזה, שמרים אותם מאחורי הסלע נוכח פני אויב, ושהם מוכנים למות למענו, אי אפשר, בעיני, לנצח במלחמה.
נפוליאון אמר פעם, והוא, האיש הנמוך הזה, מבין משהו במלחמות – שאם עכשיו מעמידים את היחס בין החומר לרוח, זה 1 ל-3. אבל זה 1 ל-3 לטובת הרוח, וזה ככה מלווה אותי בתוך ההתחלה של המלחמה. התחלנו להתעסק בעיקר בלשם מה ולמה, בערכיות של המשימה. המון המון תחושת שייכות, חיזוק הגאווה, המסוגלות.
הדגשנו את הזכות המוסרית שלנו לחיות בביטחון, בשגשוג ובצמיחה בארץ הזאת. כאילו, הסיפור הזה של בית ציוני בארץ ישראל. דיברנו על הישגים שנהיה ראויים להם, שנהיה גאים בהם. אני מזכירה לך שהכול מתנהל כשברקע תחושת הכישלון הייתה עמוקה מאוד.
לא התעלמנו מזה. התחלנו לדבר על כישלון, על לקיחת אחריות. מג"ד שנכנס לתוך השטח מדבר עם הפקודים שלו על האחריות שלנו ללמוד מהכישלון, על האחריות לתקן. אנחנו לא יכולים רק לחבוט בעצמנו. אנחנו צריכים צבא שנכנס לעזה עם תחושת מסוגלות ויכולת לנצח. דיברנו על גבורת יחידים – אזרחים וחיילים. ראיינו פצועים והעלינו את פועלם והעדויות לרשת. גיבורים".
"בשלב הבא הדגשנו את הפיקוד מלפנים", היא ממשיכה. "אני מדגישה בכאב את העובדה שהמפקדים הכי בכירים שלנו נפלו במלחמה הזאת. היו לי דילמות מורכבות מאוד – מפקדים שתיעדנו, העלינו לרשת, והם נפלו בסמוך. לא תמיד אתה יודע מה נכון ומה לא, מה אסור. אני לא קצינת נפגעים. הכול רגיש.
למשל, הסיפור של סא"ל סלמן חבקה, מג"ד גיבור שנפל בקרב. הסיפור שלו מעצב את כוחה של חטיבה 188 במלחמה. מסוג המפקדים של ללכת לאורם, מפקדים שצועקים 'אחריי', שמנהיגים, שמובילים ראשונים. עכשיו, איזה כוח יש לדבר הזה במלחמה – זה פשוט מטורף".
"זה נראה מובן מאליו, אבל הגענו למלחמה אחרי המחאות והמחלוקות החברתיות. הם לפתע עולים כולם אל הטנק ונוסעים יחד להילחם. דיברנו על הלכידות, על החוויה המשותפת של לוחמים, ערך הרעות. לא היה גדוד שלא דיברנו איתו על זה. כשהם יצאו מהשטח, לוחמים ישבו מול המצלמות שלנו וסיפרו מה קורה בפנים, מה הניע אותם להילחם, למה זה היה חשוב להם. כל מי שרצה לתעד את התחושות והסיפור שלו הגיע. השתמשנו בזה גם ללמידה. הבנתי מה האתגרים, הבנתי מה הם מבינים, הבנתי כמה הם מחוברים למשימה הגדולה בכל החזיתות. מבחינתי, זאת הייתה למידה מקצועית".
