עומרי הבכור שלנו הוא מוביל הדור הבא של בית משפחתנו. במשך מעט שנים, אבל בעצימות יוצאת דופן, עומרי סלל את דרך בֵּיתֵנוּ. עומרי הוא הבית; הבית הוא עומרי.
ועכשיו הבית הפיסי קיים, אבל הבית הנפשי של בני הבית מט לנפול. וכשנפשנו מדממת, אנחנו בורחים. פסח הזה, השני במספר מאז שעומרי כבר לא, מצווה עלינו לפסוח עליו. בשנה שעברה נמלטנו ליוון, הפעם למדבר. ובשנה הבאה מי יודע לאן ננוס? אנחנו בורחים מהחג. מהחגיגיות. מהשלמות. בורחים מהמבנה החסר הצולק את גופנו, המבתר את רגעי חיוכינו.
בחג הזה אין לנו חירות לנשום באופן סדיר. אין לנו דרור לחוש הקלה. אין לנו חופש להריח התחדשות באוויר. לא נחגוג את הסדר, כי שום דבר לא בסדר. לא נטעם מרור, כי יש לנו עודפים. לא נבער את החמץ, כי ביערו את ליבנו, עד שנותר מפויח ופועם בקצב שַׁכּוּל.
חג הפסח הוא גם חג הגאולה. מה לי ולו, לחג הזה, כשההצלה והשחרור נגוזו בשנייה שעומרי הסתלק מאיתנו.
על הסדר ביוון, כתבתי בשנה שעברה:
"שומע עומרי, ליל הסדר היה ממש טעים אצלנו. התקלחנו וכל אחד עלה על איזה טרנינג סלש פיג'מה מפוארת. הדניסים שקנינו ב־LiDL יצאו מהתנור עם עוד כל מיני, כל אחד מאיתנו היה עם כוס מים ביד, אלה אמרה בואו נעשה לחיים וכשהצמדנו את הכוסות היא התחילה לשיר 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'. היא לא סיימה את המשפט וכולם אמרו לה, די אלה. די. האמת, עומרי, היה טעים ובעיקר שרדנו את ליל הסדר בלעדיך. בלעדיך, ובלי ליל הסדר. ולכולם היה ברור מה יותר גרוע. הרבה יותר גרוע".
בימים הנוראיים הללו, עָלֶק חג החירות, תוקף אותי פרץ של קנאה והחמצה. צניעותי ברורה וארורה: קנאה בחטופים החיים שחזרו ובאלו שיחזרו; קנאה בקטועי הגפיים וערופי הכליה; קנאה בהלומי הקרב ובאלו שנקראים שוב למילואים – סבב מי־סופר – מתישים ומרוקנים; קנאה באלו שביתם בבארי או במטולה נחרב אך הם נותרו לספר, חרף פליטותם בארצם.
זה שנה וחצי, הארץ מלאה בתים על גבי בתים שרוטים ופצועים, חבולים ומוכים. בית עם ישראל, תחגגו את חג הפסח, כי חשוב להמשיך את החיים. ובכל זאת, בקריאת ההגדה, תחשבו על האלפים שביתם קרס, שחרב עליהם עולמם. תנו להם את החירות הקטנה להחליט מה יעמעם את דאבונם, המולת החג, או שתיקת המדבר.
תומר שורץ הוא אביו של עומרי שורץ משדמות דבורה, לוחם בסיירת צנחנים שנפל בקרב בצפון רצועת עזה ב־20 בדצמבר 2023, בן 21 במותו
