אחרי שנה מטלטלת נוספת – מלחמה, פגיעות ישירות, חטופים, לימודים מקוטעים, חוסר ודאות – הופ, אנחנו שוב בחופש הגדול. מרגישים חופש? לא כולם. עכשיו, כשאין מסגרת, אין שגרה ואין עוגן – בני הנוער הישראלים חשופים במיוחד.
במיוחד אלה שאינם מוכרים למערכות הרווחה והחינוך, בני הנוער ה"רגילים", שנראה שהכל אצלם בסדר. דווקא הם סוחבים מצוקה פנימית גדולה, עמוקה, בלתי נראית לעין. לפעמים אפילו הם עצמם לא מזהים אותה.
הקצב המסחרר של האירועים בישראל, בשילוב ריחוק ממושך ממבוגרים משמעותיים בסביבת הלימודים ומחסור באנשי חינוך האמונים על תחושת הביטחון, יצרו אצל רבים מהמתבגרים תחושות בדידות, בלבול וריק. הם מתמודדים עם חרדה, דכדוך, הסתגרות, או להפך, מחפשים אחר ריגושים מסוכנים שיגרמו להם להרגיש משהו שימלא את החלל. הם לא יודו בזה, הם כמעט לא יבקשו עזרה. הם זקוקים לנו שנהיה ערניים עבורם.
בני נוער חיים בתוך שגרת חירום כבר שנתיים. אין מדובר רק במי שנפגעו ישירות, אלא גם באלה שחווים את ההשלכות במעגלים רחבים יותר: חשיפה בלתי פוסקת לאירועים קשים, הפסקות בלימודים, חוסר ודאות כללית, הורים מותשים, משפחות במצוקה. עכשיו בדיוק הזמן לעצור ולשאול: איך שומרים על בני הנוער שלנו? ואיך מזהים את הקריאה לעזרה?
שקט קיצוני, התרחקות מחברים, או להפך, התנהגות בוטה וצעקנית, ושינויים חדים במראה החיצוני או בהרגלים – כל אלה הם לא פעם דרכים להבעת מצוקה. מחקרים הוכיחו שרבים מבני הנוער לא יפנו לקבלת עזרה מקצועית גם כשיחושו צורך ממשי בכך. הם יבחרו להתמודד בעצמם, או בעזרת הטלפון הנייד וצ'ט GPT שהפך עבורם לחבר, ליועץ, לפסיכולוג ולמסתור מאחורי המסך. לשם קל לברוח, שם אף אחד לא שופט אותך.
אבל משם גם קל מאוד ליפול. בטלפון הנייד נמצאים חשיפה לא מבוקרת לתכנים קשים, קבוצות שמקדמות פגיעה עצמית, אתגרי טיקטוק מסוכנים, נגישות לסמים, לאמצעי לחימה ולהימורים.
המשבר הנוכחי הציף אצל רבים מבני הנוער טראומות מהעבר, או יצר חדשות. מאז תחילת המלחמה, שליש מהנערים והנערות שהגיעו לבית השנטי פנו בפעם הראשונה לעזרה או יצאו לראשונה למסגרת חוץ־ביתית. אלו לא רק בני נוער חסרי בית. לאחרונה מתרבות הפניות מבני נוער שמגיעים ממשפחות שאינן מסוגלות להתמודד עם המציאות כרגע.
לכן עלינו, המבוגרים, לקיים מערכת התרעה פרטית בהגנה על בני הנוער. לשים לב לשקט פתאומי שנפל על הילד, לנערה שלא יוצאת מהבית, לבני נוער שמסתובבים ברחוב חסרי מעש, רק כי אף אחד לא שאל אותם אם הכל בסדר.
הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית עמותת בית השנטי, וכלת פרס ישראל לחינוך
