כמעט שנתיים חלפו מאז מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס על יישובי עוטף עזה, אבל עבור רבים מתושבי האזור – הזמן כאילו קפא. התחושה, כפי שמתאר אותה ישי ספז, תושב המושב יתד ולוחם בכיתת הכוננות המקומית, היא של בגידה חוזרת מצד המדינה. בעוד שמשאיות הסיוע נכנסות לרצועה, בשטח עצמו – תושבי הדרום מרגישים שנותרו לבדם. "על אותם כבישים שנסעו הטויוטות – נוסעות היום המשאיות של אותו ארגון", אומר ספז למעריב. "או שתכריעו או שתלכו הביתה".
ספז מתאר את תחילתו של בוקר הטרור ביישובו: "בבוקר של השביעי לעשירי החיים שלנו השתנו. בשש וחצי התחלנו פה את המלחמה כמו כולם, נכנסים לממ"ד ויוצאים החוצה לאחר כמה דקות ובעצם מבינים שהפעם זה משהו אחר. אני מבחין את כל הבסיסים הצמודים אלינו עולים באש, כולם, ומבין שאין מי שיגן עלינו – אז החלטתי לצאת החוצה עם האקדח האישי שלי. אני שומע כבר יריות של נשק קל מגיעות מכל כיוון, קולות של מלחמה."
כמו רבים מתושבי העוטף, ספז נאלץ לבחור בין משפחתו לבין ההגנה על הקהילה: "אשתי מבקשת שאני אקח אותה לבית כי היא לא רוצה להישאר לבד כשאני יוצא לכיתת כוננות. אני לוקח את אשתי לשכנים ויוצא לעמדה שלי. חשוב לציין שלקחו לי שנתיים לפני האירוע את הנשק של כיתת הכוננות כי דיללו פה נשקים – ואני נשארתי רק עם אקדח ולא עם נשק ארוך. אנחנו ארבעה חברי כיתת הכוננות – יצאנו עם נשק ארוך ואחד, כלומר שלושה בלי נשק כזה".
על הקרב עצמו מספר ספז ברגש ובעוצמה: "אנחנו ממשיכים ונלחמים במשך שלושה ימים עם חדירות, חדירה לבית שלי – ממש שעה אחרי שהוצאתי את אשתי. אנחנו הגענו אליהם והורגים אותם. כך במשך שלושה ימים ממשיכות החדירות ואנחנו פה לבד – בטוחים שעוד רגע הצבא מגיע אחרי כל אירוע. ככל שעובר הזמן אנחנו מבינים שהשבר גדול ואף אחד לא הולך להגיע. אנחנו בכוחות עצמנו – ארבעה אנשים".
אחרי שלושה ימים, לדבריו, הגיע הצבא – ואז התחילה מלחמה ארוכה של שחיקה: "לאחר שלושה ימים עם עזרות קטנות של אנשים מצליחים לעבור את זה. הצבא הגיע, השתלט על המושב, ונכנסנו לתקופה של מלחמה שבה אני במילואים כמעט 200 יום, תוך ניסיון לשקם את הבית. אני מבין שאין לנו הרבה עבודה והצבא לא הולך לעזור כאן – ואני מתחיל לפעול בפורום עוטף ישראל".
המסר שספז מעביר הוא נחרץ, ישיר, ואינו משתמע לשתי פנים: "חייב להבהיר באופן ברור – תפסיקו עם הדשדוש ועם השטויות שעושים ברצועה ותוציאו את החיילים. כל עוד אין פקודת הכרעה – כל חייל שנהרג זו אחריות שלכם. הדם של החיילים שנפצעים עכשיו, שנמצאים במוצבים הקדמיים ויוצאים לפשיטות על בתים ללא מטרת הכרעת חמאס – הדם של החיילים האלה הוא של מקבלי ההחלטות".
גם נושא כספי השיקום והחזרה לשגרה, שהמדינה מבקשת לקדם, אינו מצליח להרגיע את התסכול: "אתם רוצים לשקם את תושבי העוטף – כל הכסף שישימו פה מדינת ישראל לא תקנה ביטחון. אם נסיים את המשימה בתוך הרצועה – כל הכסף שתשימו לנו פה ילך לאבדון. ביום שהמחבלים יחזרו לפה – אף אחד לא יחזור לגור פה. גם אם יהיה פה את הבתים הכי יפים בעולם – ומצד שני יש אויב – והסרת איום".
לגבי החטופים, ספז אומר דברים חדים: "אנחנו צריכים להכריע את חמאס. בלי זה – אנחנו נדשדש במלחמה ארוכה בלי תועלת. ואם לא נשנה את התפיסה הזאת – אנחנו נסכן את תושבי העוטף והמדינה כולה".
הזעם של ספז אינו נשאר ברמה האסטרטגית בלבד, אלא מתרגם גם למחאה נוקבת על המציאות הביטחונית הנוכחית: "לגבי משאיות הסיוע – היום המטענים מתפוצצים נגד לוחמי צה"ל ברצועה, מחר הם על הגדר. אנחנו צריכים לסיים עם האויב הזה", הוא מבהיר. "עבר כמעט שבוע מהרגע שמדינת ישראל הבינה שחמאס לא רוצה עסקה, ועד רגע זה אין פקודת הכרעה".
כמי שלחם בעצמו, ספז מזהיר: "גם אם נהיה עם כיתות הכוננות הכי חזקות בעולם ועם כספי התקומה הכי גדולים שיש – זה לא יעזור. אם לא נסיר את האיום – הרקטות של החמאס ייפלו על אותם בתים חדשים שנבנה בנירים, בניר יצחק ובבארי. אנחנו לא ניתן לדבר הזה לקרות עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם!"
בסיום דבריו, הוא מפנה את האצבע הישירה כלפי מקבלי ההחלטות: "לתושבים נמאס לשמוע תירוצים. אל תגידו לנו יועמ"שית ואל תגידו לנו הרמטכ"ל. חלאס! אנחנו רוצים הכרעה. היום תתעוררו על עצמכם ותתנו לנו הכרעה. או שתכריעו או שתלכו הביתה".
