אורי בנקי רואה קו ברור, עצוב ומדאיג, המחבר בין רצח בתו שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה בירושלים לפני עשור בדיוק ובין האלימות הפושה כיום. "האיש הזה (הרוצח, ישי שליסל – ש"ג) הלך לכלא לעשר שנים על ניסיון רצח דומה, וזכה לתמיכה ציבורית רחבה", הוא מסביר. "עם התמיכה הזאת הוא יצא לבצע את הרצח. כשהוא יצא מהכלא, ערכו לו סעודה חגיגית. אם היה יוצא משם כמו כלב, הרי הוא לא גיבור – הוא לא בא להושיע את עם ישראל מטומאה מדומיינת, ייתכן ששירה הייתה בחיים היום".
לולא נרצחה בדקירות הסכין של שליסל ביום המר והנורא ההוא, והיא בת 15 בלבד, מאמין אביה שבתו הבכורה הייתה היום סטודנטית באוניברסיטה, "בטח בסוף תואר ראשון, כנראה לא במשפטים", הוא מהרהר. "בחלוף הזמן", הוא אומר אחר כך, "הכאב פחות שורף, אם כי זו חוויה אישית כמובן. בחודשים הראשונים הכאב בלתי נסבל. אולי ייתן נחמה להורים השכולים החדשים, ויש לצערנו רבים כאלה, לדעת שאחרי עשור זה פחות שורף. אמר לי פעם אב שכול שזה כמו פרוטזה. עם הזמן אתה לומד לחיות איתה: מרכיב אותה בתחילת היום, מוציא אותה בסופו. הרגל לא תצמח מחדש, ושירה לא תחזור לחיים. לא מתרגלים לזה שהילדה שלך איננה, רק לומדים לחיות עם הכאב. אבל הוא לא עובר, אין ריפוי ואין החלמה".
מושכים בחבל נגד ההסתה
בבית משפחת בנקי לא תלויות תמונות משפחתיות. "היו פעם תמונות מגנט כאלה על המקרר, ואז היו גם תמונות של שירה, אבל נדמה לי שהחלפנו מקרר והחדש לא מתאים למגנטים", אומר בנקי בחיוך קטן. "שומר המסך במחשב שנמצא במטבח, ושעליו מתנהלים החיים, הוא תמונות משפחה. אז לפעמים, כשאנחנו לא נוגעים במחשב לאורך זמן, צצות גם תמונות של שירה".
געגועים לא זקוקים לתמונות כדי להנכיח את האדם שאיננו, כדי לכאוב את היעדרו. ואת היום ההוא בנקי זוכר כאילו היה אתמול: "בבוקר שירה שמרה על האחים שלה, זו הייתה השנה השנייה שבה התקיימה 'קייטנת שירה' בבית, סמכנו עליה מאוד. החבר'ה שלי מהמילואים היו אמורים להגיע אלינו ל'על האש', אז יצאתי מוקדם יחסית מהעבודה. שירה ביקשה שאחרי המצעד אקפיץ אותה למסיבה. הסכמתי כמובן, ורק ביקשתי שתעבור בבית כדי שהחבר'ה יראו איזו ילדה יפה יש לי. שעה וחצי אחר כך התקשרה חברה שלה ואמרה שמעלים אותה לאמבולנס. התרוצצנו בין בתי החולים עד שמצאנו אותה. אני כנראה טוב בלהדחיק, אני לא זוכר כעס על הרוצח. אפילו לכעס שלי הוא לא ראוי. אני רק מאחל לו את כל הרע שבעולם ומקווה שסופו יבוא עליו לא בשיבה טובה ולא בכיף".
שליסל תקף ופצע אז שישה צועדים, בהם שירה שנפצעה אנושות ונפטרה כעבור כמה ימים. הוא נשפט ונידון למאסר עולם על הרצח ולעוד עשרות שנות מאסר בגין הפגיעה במשתתפי המצעד האחרים. הוריה של בנקי הדירו רגליהם מהמשפט. "לא הייתה פה שאלה מי הרוצח, אז בחרנו לא להיות נוכחים", משחזר בנקי. "לא לנשום את האוויר שהוא נושם. זה מגעיל ברמה הפיזית ממש".
שירה, מספר אביה, הייתה נערה מעורבת ואכפתית, שהספיקה להשתתף בכמה מצעדי גאווה וגם ב'צעדות השרמוטות'. "היא עשתה את זה על דעתנו, שהייתה חיובית, אבל זה לא נושא שבער בדמי בזמנו. עד הרצח לא השתתפתי במצעדי גאווה, אבל ידעתי לומר שביום שבו יוכלו שני גברים להסתובב ברחובות ירושלים יד ביד – לא יהיה עוד צורך במצעד. במסגרת החינוך לאזרחות טובה, היא כנראה ספגה גם את הבנת החשיבות של השתתפות בהפגנות".
המשפחה, שגם כיום מקפידה על פרטיותה, מצאה את עצמה אחרי הרצח, שזעזע רבים, בעין סערה ציבורית כאובה. כך היה בהלוויה, כך היה גם בשבעה. בנקי: "מספר המנחמים האדיר, הגיוון והעובדה שהגיעו אלינו דתיים מגוונים שונים וחילונים, אישי ציבור שמצאו לנכון להתייחס לרצח – גרמו לנו להבין שזה אירוע ציבורי. עלתה השאלה אם אנחנו חוזרים הביתה, מודים למנחמינו הרבים ומנסים לשוב לחיים המלאים שהיו לנו עד הרצח – או שאנחנו רותמים את עצמנו לטובת המקום הזה שנקרא מדינת ישראל והוא יקר לנו מאוד. למדתי שמכלל התגובות, 13% מהציבור תמכו ברוצח. לו הייתי חושב שמדובר ברוצח בודד, היה לי ברור שזה נורא עצוב, אבל זה לא יכול לקרות שוב. התמיכה בו גרמה לי להבין שבהיעדר יכולת להכיל את העובדה שיש שונים מאיתנו, רצח כזה יקרה שוב. והייתה התלבטות.
"בזמן שהתלבטנו, הגיעו אלינו כל מיני פניות בעניין מעשי הנצחה לשירה. לא היה לי צורך בזה, לא היה לי חלק בזה, אבל חשבנו שמדובר ביוזמות יפות. וכך, שיתפנו פעולה עם קריאת מועדון כדורגל לנערות על שם שירה, להכנסת ספר תורה לזכרה ועוד. ביום השנה הראשון איגדנו את כל היוזמות לעמותה אחת, שבמסגרתה אנחנו מנסים למשוך בחבל נגד הכוחות שמושכים לשנאה ולהסתה".
למצעד הגאווה הירושלמי שהתקיים בשנה שאחרי הרצח הגיעו להפתעת משפחת בנקי 25 אלף אנשים – מצעד הגאווה הגדול וכנראה המרגש ביותר שהתקיים בירושלים. ניכר היה שלקחי הרצח, שהוביל לביקורת חמורה על תפקוד המשטרה ולהקמת ועדת חקירה, יושמו: המשתתפים במצעד נבדקו בקפידה טרם כניסתם למתחם היציאה לדרך, כוחות משטרה גדולים אבטחו את הצועדים, צלפים ישבו דרוכים בעמדות שהוצבו על גגות הבניינים לאורך המסלול. במקום שבו הותקפה ונרצחה שירה הוצבה תמונתה, וההמונים עברו לידה בשתיקה והניחו פרחים. הוריה נשאו דברים בעצרת הסיום, ולא הותירו עין יבשה.
"סכנה אמיתית לאנרכיה"
עמותת "דרך שירה בנקי" עוסקת בפעילויות לקידום המתינות במרחב הציבורי, בהן השתלמויות למורים יהודים וערבים, מעגלי שיח, הרצאות ופודקאסטים על דמויות יוצאות דופן בהיסטוריה הישראלית והעולמית. "אנחנו מנסים לשקף את המורכבות בפעילויות שלנו", מסביר בנקי, "כשהעיקרון המרכזי הוא להיות באמצע. אני באמצע כאידיאולוגיה, לא כפשרה. מבחינתי, מותר להגיד שמתנגדים למצעד הגאווה, אבל אין הצדקה להתלהמות של הסתה. כי הסתה מביאה לרצח. לא במקרה הסתה היא עבירה בהיבט החוקי. בחברה שלא מסוגלת להכיל חילוקי דעות, אתה מבין איך ייתכן שכה רבים תמכו ברצח של הבת שלך. שום דבר טוב לא יוצא מקיצוניות – צריך להכיר, לדבר, לוותר".
אסון 7 באוקטובר 2023 טלטל, איך לא, גם אותו. "בהתחלה חשבתי שלא צריך יותר את העמותה. חטפנו את הבומבה מבחוץ, הבנו את מחיר ההקצנה, הבנו כמה היא מסוכנת", הוא אומר. "וגם חשבתי שאף אחד כבר לא ירצה לשמוע על שירה, שהסיפור שלה יידחק הצידה עם כל השכול ששטף אותנו. אמרתי תמיד שהטרגדיה שלנו אינה מיוחדת, למרות שעבורי היא כמובן הכי נוראית בעולם. אלא שהרצח הזה חשוב לא משום שילדה צעירה איבדה את חייה – אנשים זוכרים את הרצח של שירה משום שמדובר בפשע שנאה, בפשע שנאה פנים־יהודי, פנים־ישראלי. ופשע השנאה הזה מראה לנו לאן פילוג והסתה עלולים לקחת אותנו".
"התחושה היא שאנחנו כל הזמן נמצאים על סיפו של הרצח הבא. אם בעבר משהו בזהות היהודית המשותפת שלנו שימש כבלם, כיום – עוד יותר מאשר לפני עשור – אנחנו מונעים על ידי פחדים ומגבירי שנאה. ואם לא ניזהר, נגיע לשם. אז היינו בהלם אחרי 7 באוקטובר, אבל חזרנו מהר מאוד להטלת הרפש והבוץ, לחיפוש האינסופי אחרי פגמים בצד השני. חוסר היכולת לצאת מהפוזיציה קשה. כי אם אני בעד מצעד הגאווה, ידביקו לי אוטומטית עוד מאה סטיגמות. צריך להבין שמדינת ישראל נראית כמו ירושלים: יש בה חילונים ודתיים עם כיפה סרוגה מגוונים שונים, וחרדים, וערבים, ומסורתיים, וחילונים שמחזיקים אמונה. ויש בה מוסדות שלטון ועסקים ובעיות תחבורה, חינוך ובריאות. זה בסדר שאנחנו יוצרים לעצמנו בועות, אבל אסור לשכוח לצאת מהן מפעם לפעם. אם לא נצא מהבועה, שלא מחזיקה את כל הדברים האלה, מה יהיה? הבועה לא יכולה להחזיק את עצמה".
"אחרי הזעזוע, אני עדיין חושב שאף אחד לא הולך להיעלם מפה, בניגוד לכל מיני פנטזיות. אני לא שוגה באשליות באשר למצב הגיאופוליטי של מדינת ישראל. לא הופתעתי מהאכזריות של מחבלי חמאס כהוא זה, כן הופתעתי מהכישלון הצבאי, ואני עדיין חושב שערביי ישראל זכאים לשוויון מלא. לכולם זה הבית, ולכן זו המדינה היהודית אבל גם הדמוקרטית, ויש לזה אין־סוף סימוכין גם ביהדות. מדינה יהודית ודמוקרטית זה אומר גם הקשבה למיעוט – המיעוט הלהט"בי, המיעוט החרדי, המיעוט הערבי. וזה תקף בעיניי לחובות, לא רק לזכויות".
הקולות הנשמעים עכשיו מכל עבר לא מייאשים אותך? הם אומרים דברים אחרים.
"הקולות מפחידים אותי, לא מייאשים אותי. והם גם מדרבנים אותי לפעול, להמשיך לעשות את שיתופי הפעולה שאנחנו עושים – הן במישור הפנים־יהודי, הן במישור הפנים־ישראלי, כלומר עם ערבים ודרוזים. השנה שאחרי 7 באוקטובר הייתה מאתגרת: רבים עזבו את פרויקט המורים הערבים והיהודים שלנו. כשאנחנו מפגישים מדריכים ממרכז מורשת יצחק רבין וממרכז מורשת גוש קטיף ומקיימים פעילויות משותפות לתלמידים דתיים וחילוניים – זו קפיצה מחשבתית עבורם, וזה דגל חשוב לנו. כל מיזם כזה שאני מעורב בו נוטע בי תקווה".
אבל השיח הציבורי אחר, קיצוני, והשר לביטחון לאומי היה בעבר ממתנגדי מצעדי הגאווה בירושלים.
"נכון, ואני האחרון שחושב שהוא צריך להישאר בתפקידו, אבל אחרי שהוא נבחר, כשנשאל בנושא, הוא אמר משהו כמו 'אתם חושבים שאני רוצה שילדה תירצח?'. זה לא שאנשים משנים את דעתם, אלא שהם מבינים, כשהם מגיעים לתפקידים האלה, את מגבלות הכוח. לעיתים המחיר כואב. ואת השיח הציבורי אפשר וצריך להרגיע. יאיר לפיד הוא לא פרעה, בנימין נתניהו אינו המן הרשע. אפשר להעביר ביקורת בלי להזדקק לגרוע ביותר. אני בעד אנדרסטייטמנט. אפשר להקצין מחר, לא היום. ואת השיח הזה בידינו להקצין או לעדן. בסופו של דבר, הסיכוי לשכנע גדול יותר דווקא כשלא מאבדים את הברקסים על הלשון. הרי ההתנגדות של הרוצח למצעד נעשתה בתקווה שהוא לא יתקיים יותר, והרצח שביצע הכפיל את המצעד בשנה שאחרי פי חמישה. אם המועדון הזה יישרף, לא תהיה פה מדינה – לא יהודית ולא דמוקרטית. כולנו נישחט".
יש סכנה לאנרכיה?
"יש פה סכנה אמיתית לאנרכיה, וזה מתחיל מזה ששר מצהיר שלא יציית לפסק דין של בית המשפט העליון; ויש פה אלימות בלתי קבילה בהפגנות, ויש התוקפים חיילי צה"ל שבאים לפנות מאחז, ויש הקורעים צווי גיוס. הסכנה היא מוחשית, ולפחות 51% מהאחריות מוטלים על ממשלת ישראל, כי מי שרוצה למשול נושא באחריות. אני משתדל לעשות הרבה כדי שיהיה פה אחרת. אני מקווה ורואה שאנשים מבינים שיש תופעות כמו האלימות, כמו השנאה המשתלחת, שאי אפשר להכיל יותר. אנחנו חייבים כחברה להתבונן פנימה. זה רובץ לפתחנו. כל עוד אנחנו מרשים לעצמנו לכנות אנשים 'בוגדים', ביודענו מה עושים לבוגדים, אנחנו בסכנה.
"בסוגיית החטופים למשל יש דעות שונות על הדרך הנכונה לפתרון המשבר. הרוב המוחלט רוצה את החטופים פה, המחלוקת היא בנושא האיך ובאיזה מחיר. אבל מי שחושב אחרת ממני בעניין הזה אינו 'בוגד'. ואם תכנו אותו 'בוגד', הוא ישתכנע? ישנה את דעתו? מי שצריך לפרוק את העצבים, שיקנה לעצמו שק אגרוף ויפעל כמו בן אדם".
ובכל זאת, בנקי מתעקש לשמור על אופטימיות. "היא באותו מחיר", הוא אומר בחיוך. "העתיד הרי יגיע, אז בשביל מה לדאוג כל הזמן". ובנימה רצינית שוב, הוא מוסיף: "אני בהחלט מודאג. אנחנו לא יכולים לעבור שוב את מה שקרה בערב יום כיפור, רגע לפני המלחמה, את ניסיון הממשלה לשנות את שיטת המשטר. חוסר הנכונות להתפשר אינו הגיוני. 95% מהציבור חושבים שהיה צריך לגמור את הסיפור בלבנון ובאיראן בהסדר, אז אי אפשר להגיע להסדר עם אנשים שהם חלק מהעם שלך? זה לא הגיוני. אנחנו צריכים לדרוש מהמנהיגים שלנו להיות פשרנים, לא קילרים. כשפוליטיקאי נאבק על הסדר סחר חוץ – שיהיה קילר. כשהוא נאבק על סדרי משטר – שיהיה קשוב. האתגר שלנו בעמותה הוא לדרוש מתינות, וזו כמובן סתירה פנימית, אבל אנחנו מתעקשים עליה".
גם השנה תקיים עמותת "דרך שירה בנקי" את האירוע השנתי לזכרה ב־ט' באב, "שנופל הפעם על תאריך הפטירה הלועזי שלה", מציין בנקי. באירוע, "איכה יוצרים שיחה", יתקיימו מעגלי שיח פתוחים בכיכר ציון בירושלים, בהובלת ח"כ חילי טרופר, אביתר בנאי, עדי אלטשולר ושרית זוסמן. הדוברים באירוע, שיתקיים ב־2 באוגוסט, יציעו התבוננות במילות הפיוט "קרב יום", וידברו על הכמיהה לאור בתוך החשכה, על אחריות ועל האפשרות למצוא תקווה משותפת גם כשקשה.
בני משפחת בנקי מאמינים בזה. הם באמת מאמינים בחיבור שסעים, בחינוך לאהבה ובקידום שיח סובלני. מתוך כאבם, הם מבקשים מכולנו לשאת איתם את התקווה.
