חשוב להדגיש כבר בשלב הזה: חמו הוא מהעיתונאים האמיצים במערכת חדשות 12. רק לפני מספר ימים, הוא הפך שוב ל"אויב העם", רק מפני שהעז לציין ש"יש רעב בעזה וצריך להגיד את זה בקול רם, ברור וצלול". בדבריו הדגיש שהאחריות לרעב אינה רק על חמאס, אלא גם על ישראל שהובילה במעשיה למצב שבו אין אלטרנטיבה שלטונית לארגון הטרור. ממש לא עניין של מה בכך, לנוכח חלק מהדמויות שחולקות עמו את השולחן במהדורה, ייתכן שגם לא מול מנהליו ועורכיו.
ואמנם נכון, הכתבה שהציגה אתמול את החיים בדיר אל בלח – אחד ממחנות המרכז שבו מוחזקים על פי החשד חטופים, ועל כן הוא מהמקומות היחידים בעזה שנותרו בשלמותם – חשפה מעט מהמשמעות של רעב למי שתמונות לא עושות עליהם רושם. 70 שקל למלפפון, 60 שקל לתפוח אדמה, 100 שקל לאריזת קמח. השוק היקר בעולם, שהסניף היחיד שלו ממוקם באזור שבו מרבית הלקוחות הם חסרי כל.
המרואיינים סיפרו על ההשלמה עם המחסור בחשמל והתקווה למצוא מים – לא משנה אם מתוקים או מלוחים. הם סיפרו על מסעות של עשרות קילומטרים, תוך כדי סיכון חיים באתרי החלוקה, כדי להביא שק קמח הביתה. "או שתביא שק, או שתחזור לילדים שלך בתוך שק", סיפר אחד מהם. אלה קולות שנמנעים מאיתנו כבר תקופה ארוכה מתוך החלטה מודעת. אם עד לפני מספר חודשים ניתן היה עדיין לגונן על ההחלטה הזאת, כבר תקופה שהיא מרגישה בלתי מקצועית בעליל. כאילו מישהו החליט עבורנו איזה דילמות מוסריות ראוי שנקיים ואיזה לא.
אלא שכאן מסתיים האתגור של מסך הברזל ומתחיל השירות שלו. המראות והקולות שחשף חמו (ולמען ההגינות – לא רק הוא) נראים כמו שידור חוזר של המעט שכן ראינו מעזה בשנתיים האחרונות. עזתים שמכים על חטא על 7 באוקטובר, שמגדפים את חמאס, שמדברים על חלומם להגר, שמקוננים על חוסר התוחלת של החיים בעזה, שמכירים בעליונות של ישראל ובכך שהניסיון להרגיז אותה היה טעות טראגית. אם זה נשמע מוכר, זה מפני שב-11 בנובמבר 2024, כשחמו נכנס לעזה עם כוחות צה"ל, הוא הביא קולות דומים. גם אז הוצגה הכתבה כ"עזה כפי שלא נשמעה מעולם", וגם אז הופיעו על המסך עזתים שמגדפים את ארגון הטרור ומעודדים את צה"ל להמשיך עד השמדתו.
