מכל הנזקים ארוכי הטווח מעידן בנימין נתניהו אחד הקשים ביותר, והמדוברים פחות, הוא הרס היחסים עם ארה"ב. כמה אירוני למי שבנה את הקריירה הפוליטית שלו בישראל על האנגלית המצוחצחת ועל היותו "מר אמריקה". כארבעים שנה אחרי שהגיח לחיי המדינה הצעיר הישראלי-אמריקאי בן ניתאי, שהוצנח ע"י מישה ארנס להיות הציר בוושינגטון די.סי, מתברר כי "מר אמריקה" עשה לישראל בתחום החשוב ביותר במדיניות החוץ שלה, יחסיה הקרובים עם ארה"ב, מה שעשה "מר בטחון" לבטחונה הלאומי.
בשנת 1987 כאשר מר אמריקה התיימר ללמד את העולם כולו – צניעות לא היתה אף פעם אחת ממידותיו – "כיצד יוכל המערב לנצח", עמדה התמיכה בפלסטינים בארה"ב על כ-10%. בשנת 2009 כאשר נכנס שוב לתפקיד ראש ממשלת ישראל עמדה זו על כ-14%, לעומת כמעט 60% אשר תמכו בישראל. חלפו פחות משני עשורים של "ליגה אחרת" ודעת הקהל בארה"ב הפכה חמוצה מתמיד. על פי סקרים שפורסמו לאחרונה ע"י שני מכוני מחקר מובילים, גאלופ ופיו-ריסרץ', מעל ל-50% מהציבור בארה"ב כבר אינם מזדהה עם ישראל.
רבים אוהבים לצטט את דברי בלעם מספר במדבר כי הננו "עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב". אך עם כל הכבוד למקלל המקצועי מארם נהריים של המאה ה-9 לפנה"ס, כשזה מגיע לדברים קצת יותר מודרניים וארציים, כמו כסף או מטוסי קרב משוכללים, מדינת ישראל מתחשבת גם מתחשבת.
מאז הקמתה בשנת 1948 זכתה ישראל מארה"ב לסיוע כספי וצבאי של מעל 250 מיליארד דולר, בדולרים של 2025. המדינה שקיבלה הכי הרבה סיוע שכזה ב-50 השנים האחרונות. אך הסיוע לא היה כספי בלבד. היא גם היתה המקבלת הגדולה ביותר של סיוע בטחוני. זה כלל מערכות נשק מהמתקדמות ביותר, כשהמטרה המוצהרת של הספקתם היתה לשמר את עליונותה הצבאית של ישראל.
הברית האיסטרטגית בין ארה"ב וישראל השתרעה כמובן מעבר לנשק וכסף. מאז הקמת האו"ם לאחר מלחמת העולם השניה, השתמשה ארה"ב 87 פעמים בזכות הווטו המוקנית לה במועצת הבטחון של האו"ם, ב-49 פעמים מהם כדי לבלום החלטות אנטי ישראליות. השימוש הזה בזכות הווטו אינו אלא אחד מהדרכים הרבות בהן ארה"ב נתנה גב מדיני-איסטרטגי לישראל בפורומים בינלאומיים שונים. האירוע האחרון הבולט היה ביקורו של הנשיא ביידן בישראל ההמומה באוקטובר 2023, רק 11 יום לאחר מתקפת החמאס, ואזהרתו החד משמעית לאירן וחיזבאללה, שגובתה בשתי נושאות מטוסים וצוללת גרעינית – כי לא יעזו להתערב ברגע קריטי ופגיע זה של ישראל.
ללא סיוע מסיבי זה, במערכות נשק מתקדמות, בסיוע כספי, ובגב מדיני מתמשך וחד משמעי, ספק אם ואיך היתה מדינת ישראל שורדת את כל האתגרים העצומים שבפניה היא ניצבה מאז הקמתה. ללא ארה"ב סביר מאד כי היא היתה מתדרדרת בשנים מאז 1967, ובמיוחד מאז 1989, לתהליך של סנקציות בינלאומיות כמו אלו שפירקו את המשטר בדרום אפריקה.
כל מנהיגי ישראל לדורותהם ולמפלגותהם הבינו היטב מציאות זו, ודאגו לטפח את היחסים עם המערכת הפוליטית האמריקאית כולה, ובעיקר לשמר את היחסים עם ישראל כעניין על מפלגתי. הם גם הקפידו לפתח ולקיים יחסים טובים עם יהודי ארה"ב ועם קהילות מרכזיות אחרות בציבוריות האמריקאית.
כל זה החל להשתנות עם הופעתו של ראש הממשלה נתניהו, התופס עצמו כסוג של פוליטיקאי אמריקאי לא פחות מישראלי. כך בביקורו הראשון בארה"ב כראש ממשלה בשנת 1996, נפגש בפומבי באירוע מסוקר היטב, עם הכומר האוונגליסטי פאלוול שהיה מגדולי רודפיו של הנשיא המכהן דאז, ביל קלינטון. יריב אשר הפיץ על הנשיא סיפורי זוועה, כולל שהיה מעורב במות סגן היועץ המשפטי בבית הלבן, שהינו סוחר סמים ואף מעורב בפרשיות רצח. המפגש הפומבי והחם הזה, עורר כעסים גדולים גם בקרב מנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב. זו היתה כמובן רק יריית הפתיחה. המאבקים עם קלינטון נמשכו, והם החמירו עם כניסת הנשיא אובמה לבית הלבן. לימים סיפר האחרון בראיון לעיתונאי ג'פרי גולדברג על מפגש בו נתניהו הרצה לו ארוכות בטון מתנשא ומזלזל.
היחסים העכורים האלו לא הסתיימו במפגש פרטי אחד, הם נמשכו גם להופעתו הפומבית של נתניהו בפני הקונגרס, בניגוד מפורש לבקשת הנשיא. תוך שהוא מנסה לשבש את העיסקה עם אירן אותה רקח הנשיא אובמה. נתניהו אולי זילזל באובמה, אך מסתבר שהאחרון איבחן אותו טוב מרוב הישראלים, כשאמר: "תדמיתו של נתניהו בעיני עצמו כמגן הראשי של העם היהודי אפשרה לו להצדיק כמעט כל דבר שישמור עליו בשלטון". יחסים גרועים שכאלו המשיכו גם לימי הבחירות ב-2016 והמועמדת הילרי קלינטון, שעה שנתניהו ניסה לתחושתה לסייע ליריבה במרוץ. הלעומתיות המתריסה עם המפלגה הדמוקרטית לא פסקה גם בתקופת כהונתו של ביידן. זאת חרף עזרתו העצומה של זה לישראל בימי אוקטובר 23 והחודשים שאחר כך.
לא רק עם המפלגה הדמוקרטית השחית נתניהו לאורך דור את היחסים, הוא עשה כן גם עם הקהילה היהודית. נקודת שיא היתה בשנת 2017. לאחר שנים של דיונים אישרה ממשלת ישראל את "מתווה הכותל". על פיו הוסכם להקים מעל הגן הארכיאולוגי שמדרום לכותל המערבי, רחבה מופרדת ומוגבהת שתקרא "עזרת ישראל". זו אמורה היתה לאפשר תפילה מעורבת ליהודי העולם, המבקשים ברובם שיוויון בטקסים הדתיים. הרחבה אמורה היתה להתנהל בידי מועצה שבה גם נציגי מהזרמים הלא אורתודוקסים וכן מארגון נשות הכותל. אף שהמתווה עבר בהחלטת ממשלה בשנת 2016 חזר בו נתניהו מההסכם עם מנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב, זאת נוכח איומי החרדים לפרוש מהקואליציה, וב-2017 ביטלה הממשלה את המתווה. ביטול המתווה ביחד עם חקיקת "חוק הגיור" , שהבטיח לבתי הדין הרבניים מונופול על הגיור בישראל, גרמו לאכזבה קשה בקרב יהודי ארה"ב ומנהיגיה. אך כל בקשות החירום שלהם לנתניהו, נפלו על אוזניים ערלות.
רק שליש מיהודי ארה"ב סברו כי "ממשלת ישראל מנסה להשיג שלום"
אם לא די בכל אלו, גם מדיניות ה"חמאס הוא נכס", של ממשלות נתניהו, שבמרכזה הקפאת כל מהלך מדיני שיוכל לקדם אולי הסדר עם הפלסטינים, תרמה את תרומתה. ככל שנקף הזמן, עוד ועוד אמריקאים, יהודים ושאינם, החלו להשתכנע מההסברה הפלסטינית בכלל, ומהפעילות היסודית והנמשכת באוניברסיטאות במימון קאטרי, בפרט, כי ישראל הינה כובש בעל שאיפות סיפוח וכי לנוכחותה בשטחים קשר רופף עם ביטחונה. כך מצא סקר של פיו-ריסרץ' כי רק שליש מיהודי ארה"ב סברו כי "ממשלת ישראל מנסה בכנות להשיג שלום עם הפלסטינים".
שלושים שנה של זלזול במפלגה הדמוקרטית ומנהיגיה, כריתת ברית אחים עם האגפים הימניים ביותר של הפוליטיקה האמריקאית, חמש עשרה שנה של מדיניות "החמאס הוא נכס" תוך התעלמות מוחלטת מהרשות, ותמונות זוועה נמשכות של עשרות אלפי ילדים, נשים ומבוגרים הנהרגים בעזה, הסתיימו בחודש שעבר במה שניתן, בלא הגזמה, לכנותו כאסון.
בסקר של פיו-ריסרץ', לראשונה מאז ומעולם, רוב של 53% מהנשאלים השיבו כי "יש להם השקפות שליליות ביחס לישראל". כאשר מדובר בנשאלים הנוטים למפלגה הדמוקרטית מספר בעלי הרגשות האלו קפץ ל-69%. גם אצל המזדהים כרפובליקנים המספר עלה, והגיע לכדי 37%, ואפילו בקרב היהודים המספר טיפס לכדי 27%. התמונה חמורה במיוחד בקרב הצעירים בכלל, ובפרט אצל הדמוקרטים שמתחת לגיל 30, כאשר בקבוצה זו לפי סקר פיו מחודש מרץ, 47% מזדהים עם הפלסטינאים בעוד שרק 7% עם ישראל. (23% הזדהו עם שני הצדדים באופן שווה).
התמיכה שאיבדה ישראל אומנם לא עברה אוטומטית לפלסטינים. עדיין מספר התומכים יותר בישראל, גבוה (31%) ממספר התומכים יותר בפלסטינאים (16%). אלא שהיום 57% מהמשיבים השיבו כי הם "מרגישים סימפטיה ברמה כזו או אחרת עם שני הצדדים, מהם 26% המרגישים כלפי הצדדים סימפטיה זהה, או (8%) שאין להם סימפטיה לאף אחד מהם".
תמונה דומה של ירידה בתמיכה בישראל נמצאה גם בסקר השנתי של מכון גאלופ. שם עמד מספר התומכים בישראל על 46%, המספר הנמוך ביותר מאז החלו המדידות לפני 25 שנה. בה בשעה מספר התומכים בפלסטינים עלה בשישה אחוז ל-33% המספר הגבוה אי פעם.
התמיכה היורדת – איום קיומי
התמיכה היורדת בישראל בכלל, וחוסר התמיכה הגדל במפלגה הדמוקרטית ובעיקר אצל צעיריה בפרט, הינו איום קיומי של ממש. זאת הואיל וישראל תתקשה לשרוד לאורך השנים ללא הגב האמריקאי. חרף "שיכרון טראמפ" המרחף מעל המערכת הפוליטית בישראל ובערוץ 14, המפלגה הדמוקרטית, ובעיקר האגף הצעיר והיותר שמאלני שלה צובר מומנטום רב. כך, בלא שמתנהלת מערכת בחירות חורשים בשבועות האחרונים יחדיו, ברני סנדרס ואלכסנדריה קורטז את עריה של ארה"ב בקמפיין הנקרא "הלחמו באוליגרכים", והאספות שהם מקיימים מושכות קהל רב. כך למשל זו שבלוס אנג'לס בשבוע שעבר הוציאה לרחוב, ללא אירגון של ממש מאחוריהם, כ-30 אלף משתתפים וזו שבסאלט לייק סיטי, יוטה, מדינה אדומה מאד, כ-20,000 משתתפים.
טראמפ אינו בתפקיד מאה יום והוא כבר צונח בסקרים. הסבירות איפוא כי הקונגרס, בו היום לרפובליקנים רוב של מושבים בודדים, יהפוך דמוקרטי כבר בבחירות 2026 גבוה ביותר, אם לא כמעט וודאי. גם הסיכוי לנשיא דמוקרטי צעיר ב-2028 גבוה למדי. בקלפי לא תעמוד למבחן כמובן הפופולריות של ישראל אלא זו של טראמפ, אך למפלגה הדמוקרטית ב-2026 ו-2028 יהיה פרצוף דומה בהרבה לברני סאנדרס מאשר לביידן וצ'ק שומר (סנאטור יהודי מניו יורק, היום מנהיג המיעוט הדמוקרטי).
נוכח החשיבות העצומה לעצם שרידותה של ישראל, מן הראוי היה שממשלת ישראל לא היתה ממתינה רגע כדי לטפל במשבר שבאופק, אך נראה כי למרבה הצער גם עניין קריטי זה לעתידנו, אינו מעניין במיוחד את ממשלת ישראל דהיום. זו כנראה סבורה שהגנה נמרצת על עובדי לישכת נתניהו שקיבלו תשלומים מאותה קטאר שממימנה בסכומי עתק את הכיבוש של האוניברסיטאות באמריקה ע"י הנרטיב הפלסטינאי, חשובה ודחופה הרבה יותר.
