משה פוזיילוב, בכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי, מומחה למדעי ההתנהגות וחוקר בכיר במכון משגב לביטחון לאומי, מציב זרקור חד ונוקב אל עומק המשבר של ישראל – לא רק מבחינה מודיעינית, אלא גם ובעיקר בתודעה ובאסטרטגיה.
בראיון מיוחד ל”מעריב” קובע פוזיילוב כי “השבעה באוקטובר 2023 לא היה רק כישלון מודיעיני. הוא היה מכת המוות לתפיסת ביטחון שגויה – תפיסה שהחליפה את עקרון ההרתעה בעקרון ההכלה, את עקרון ההכרעה בפרקטיקות של ‘הסדרה’, ואת ההבנה העמוקה של טבע האויב בהשלכות תקווה מערבית עליו".
לדבריו, עד לשנת 1994 ניהלה מדינת ישראל מדיניות ריאליסטית שהתאימה לסביבתה הביטחונית. “במשך עשרות שנים, מדינת ישראל התנהלה מתוך הבנה ריאליסטית של הסביבה: לא מדובר בשכונה אירופית, אלא בזירה שבה רק עוצמה מייצרת שקט. דוד בן-גוריון, משה דיין ויצחק רבין פעלו מתוך הבנה זו עד 1994. המבצעים המקדימים של ישראל – מבצע מוקד, המהלך הפותח של מלחמת ששת הימים, תקיפת הכור בעיראק, ואפילו התוכנית הכלכלית של 1985 – היו ביטויים של אסטרטגיה ריאליסטית: יוזמה, הכרה במציאות, ושימוש מושכל בכוח".
אלא שלדבריו, החל משנות ה-90 חל שינוי מהותי. “החל משנת 93 ובעשורים האחרונים, גישה אידאליסטית הלכה והשתלטה על קברניטי המדינה, הצבא והביטחון. חזונו של שמעון פרס למזרח תיכון חדש, קרן וקסנר שהשפיעה על דורות של הפקידות הבכירה, והמכללה לביטחון לאומי שהחלה לחנך מפקדים לתודעה נרטיבית במקום לאסטרטגיה – כולם יחד יצרו נתק מסוכן בין תפיסת המציאות לבין המציאות עצמה".
הניתוק הזה, טוען פוזיילוב, הוביל אותנו בדיוק אל הרגע שבו חמאס פתח במתקפה ההרסנית של השבעה באוקטובר: “כך מצאה עצמה ישראל ב-2023 מול חמאס שבנה כוח, אימץ את דוקטרינת סייד קוטב, והתכונן למכת מוות – בעוד הנהגת הביטחון שלנו האמינה שהוא מורתע. גם כשצעקו הנתונים – הם הושתקו. התרעות בוטלו. טקסטים אידאליסטיים ניצחו את העובדות והדו”חות".
פוזיילוב לא מהסס להצביע גם על המגמות הנוכחיות בחברה הישראלית, שלדבריו עלולות לסכן שוב את עתידה של המדינה. “חמור מכך, בזמן שצה”ל ושירותי הביטחון מתאמצים לשקם את ההרתעה ולהכריע את חמאס ברצועה, יש מי שמנסים להחזיר אותנו לאחור".
"ניסיון מחודש של גורמים בשמאל לרענן את שיח הסרבנות – דווקא בעת לחימה קיומית – הוא ניסיון נואל להחזיר את ישראל לערב השבעה באוקטובר. ניסיון לחדש תודעה מסוכנת של רפיון מוסרי וערכי. הרוב המכריע של אזרחי ישראל, ובפרט משרתי המילואים, הסדיר והקבע, מבינים זאת היטב – ומסרבים לשוב לשם".
לדבריו, “כעת, האתגר איננו רק לשקם את המודיעין – אלא לשנות תודעה. לחזור לתפיסה ריאליסטית שבה אויב הוא אויב. תודעת עוצמה היא נכס, וניהול סיכונים אינו תחליף להכרעה".
פוזיילוב מציע גם קווים לפתרון לעתיד עזה, תוך שהוא דוחה רעיונות ישנים ומקדם גישות פרגמטיות. “במסגרת זו, ניתן לשקול פתרונות ריאליסטיים גם לעתיד עזה – כמו תוכנית טראמפ, שהציעה הגירה מרצון, פיתוח כלכלי אזורי בצירוף פירוז ופיקוח".
"פרדיגמה נוספת לטיפול היא הבנה כי הרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית היא גוף מושחת, לא יעיל, וחסר לגיטימציה. הפתרון הריאלי טמון במעבר למודל של ערי מדינה – קנטונים מנהליים עצמאיים המחוברים לשגשוג אזורי, ולא לרשות אחת כושלת ומסואבת".
ולסיום, מבקש פוזיילוב להזכיר עיקרון יסוד עתיק – שרלוונטיותו רק הולכת וגוברת: “אם ישראל תפעל כך, לא לבד אלא בשיתוף פעולה אזורי עם ארה”ב, סעודיה ואיחוד האמירויות – היא לא רק תבטיח את קיומה, אלא תוביל ותהפוך את המזרח התיכון למרחב של שגשוג ושיתופי פעולה בין עמים. זכרו את אמירתו של וגטיוס: ‘הרוצה בשלום, ייכון למלחמה’".
