ביום ראשון הקרוב הכל יפעל כרגיל. הדיבורים על שביתה יהפכו לנושא שיחה, אבל קופות החולים יעבדו במתכונת קיץ, התחבורה הציבורית גם כן. אנחנו, כולנו, נצטרך לחשב מסלול מחדש.
פרשת השבוע תיקרא בבתי הכנסת בדיוק לפי הסדר, גם בשבוע הבא, ולא תרעיד שום דבר – כי באינרציה שבה אנו חיים למדנו לשכוח. מדינה שלא רעדה עמוקות משבת שחורה באוקטובר, תמשיך לדון בשביתות גם שנתיים אחרי.
זה פרי עמלנו במשך שנים רבות, ולא מדובר בהלקאה עצמית, כי אני עדיין אופטימי. במקום שבו יש אתגרים גדולים ואנשים מצוינים, זה ייפגש בנקודה מסוימת. זהו הטבע וזהו כנראה הסדר. לא מדובר בכוח עליון או באמונה חזקה מנשוא, מספיק להביט בפרשת השבוע ולהבין כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל זו לא בהכרח ערובה להצלחה כבירה או להישרדות העם היהודי בציון.
אז כשהסדר הישן מספק תוצאות עגומות, אולי הגיע הזמן לסדר חדש, לפרשת שבוע שנכתוב בעצמנו בכל ימות השבוע ונשב לדבר עליה סביב שולחן האוכל בשישי, עם או בלי קידוש, עם נטילת ידיים או מגבונים, בחיק המשפחה או החברים הקרובים. אז בשישי או בשבת שבו סביב השולחן, קטנים כגדולים, ודברו על פרשת השבוע שלכם.
פרשתו של השבוע הנוכחי החלה בהמתנה להכרעת הדרג המדיני בעניין כיבוש עזה. מוצאי השבת הביאו לחרדה ותכונה. הרמטכ"ל, בהתבטאות חריגה, הביא מדבריו לציבור, כמו אותה מצגת שהודלפה במהלך מבצע צוק איתן ב־2014. רק שהפעם אנחנו כבר במלחמה כמעט שנתיים, הכי ארוכה שהייתה לנו מול האויב הכי חלש שפגשנו, שנכנס הכי קרוב ועמוק לתוכנו ולקח רבים מאיתנו למנהרות הרצועה.
הפרשה הולידה מסיבת עיתונאים ראשית בשפה האנגלית, עם גינונים אמריקאיים לשאלות העיתונאים. זה לא מצחיק, וזו גם לא ביקורת, זו תופעה פסולה לכנות ערוץ תקשורת "ערוץ תעמולה", ולא משנה מה אתה חושב עליו. לא מכובד לענות לעיתונאי שהשאלה שלו היא שקרית ומוטה, והדברים נאמרים לא בגלל השאלות, גם לא בגלל העיתונאים.
כך לא ענה קנצלר גרמניה פרידריך מרץ, שהחליט להטיל אמברגו נשק על מדינת ישראל, וספג ביקורת רבה מבית. הוא השיב בקור רוח ובנימוס אלמנטרי. גם נשיא צרפת עמנואל מקרון השיב באופן רגוע, כיאה למנהיגות חזקה. מי שחושב שהמילים הללו פוליטיות, שיחזור לעיין במושג "מנהיגות" במילון.
פרשת השבוע המשיכה בדיון שמרבית הציבור איננו מכיר בדבר האפשרות להעניק זכויות בסיס לענקית התעופה וויז אייר. "בייס" הוא הענקת האפשרות למטוסים זרים ללון במדינה שלך, והשכם בבוקר לצאת באותם הזמנים יחד עם מטוסי אותה המדינה. הבייס הוא המצאה אירופית הנוהגת בכל המדינות באופן שווה, עם חוקים ורישוי זהים, וטוב שכך, בייס לא נועד למדינה שלישית.
לפני שיעלה החשש כי שוב החברות הישראליות מנסות לסכל מהלך הנלחם ביוקר המחיה, תנו לי להרגיע אתכם, הרי בפרשת השבוע אנו עוסקים, ומדובר במחזוריות. כל זה כבר קרה. ישראל כ"ץ, כשר התחבורה שפתח בזמנו את השמיים, אסר על בייס, משום שאין אפשרות לתחרות הוגנת בהיבטי ביטחון המושת על החברות הישראליות – שלא באמת יכולות לטוס לאן שהן רוצות, כל אימת שהן רוצות ולכל נתיב. לכן בייס סיכן מאוד את התעופה הישראלית, אז וגם היום.
אבל כמו בפרשת השבוע, העניין הוא בפרטים, והם לא רבים אבל חשובים. וויז אייר ההונגרית היא ענקית תעופה מודרנית ומצליחה. לאחרונה היא רשמה חברות בנות באבו דאבי ובמלטה, ושם לא רצו לתת לה בייס. אז וויז מוזמנת לרשום חברה גם בישראל, לחזק את הקשרים הענפים עם מדינת היהודים – ובא לציון גואל.
בפרטי הפרשה מציינת וויז אייר כי בכוונתה להגיע ל־25% מנתח השוק הישראלי בתוך שלוש שנים, וזה צריך להדאיג את הנוסע הישראלי. חברה שנטשה עשרות אלפי ישראלים כאשר עפו לכאן טילים, תשאיר מאות אלפים בסבב הבא, תקטין את התעופה הישראלית, וממילא איננה מוגבלת גם היום לטוס לכאן כמה שרק תרצה.
משהו חדש וטוב
פרשת השבוע איננה תמיד בכותרות, היא לפעמים מבליחה לחיינו מתוך סרטון פשטני בטיקטוק. לדוגמה, קטע קצר שהעלה ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, המדבר על יוקר מחירי העגבניות, שאין ספק כי הוא גבוה כפי שלא ראינו. אז בוקר טוב, חביבי, זוכר את הרפורמה בחקלאות, זו שהייתה אצלך? את הייבוש של החקלאים עם יבוא העגבניות מטורקיה לבסיסי צה"ל?
בפרשת השבוע נהוג לבאר ולהסביר, אז זה בדיוק כמו בייס לחברה זרה, משמעו: תדבר לבייס, הציבור כבר יאכל את העגבניות היקרות אחר כך. אבל אנחנו מעוניינים לכתוב את פרשת השבוע, לדבר עליה ולתחקר אותה בסוף השבוע. לקרוא בה זה החלק הקל, לנסות לפרש מה באמת נאמר – זה החלק המתבקש.
בפרשת השבוע שלנו עוברים 3 מיליארד שקלים לטובת סיוע לעזה. מאות משאיות ביום נכנסות לרצועה, ואנו עוד באמת נאחזים במשפט האלמותי של שר האוצר כי גרגיר אורז לא ייכנס? פירוש אחד יאמר: זהו כסף שנועד ליצור תשתית להתיישבות מחודשת ברצועה. פירוש אחר יגיד שאנחנו סתומים. מי יכול להאמין לאוצר בנוגע לכספים שיוצאים ממנו וליעדים שלהם? מישהו באמת מתעניין לדעת כמה כסף המדינה גובה ולאן הוא הולך, כאשר אחוז וקצת עושים מילואים, יוקר המחיה מאמיר, ואנחנו מכניסים גרגירי אורז בשווי של 3 מיליארד שקלים?
אנחנו כבר מזמן שכחנו כי אורז בישראל יקר מברוב מדינות העולם. החלב ומוצריו גם כן. אז להאמין לשר האוצר זה קל, אבל בואו ננסה לא לרכוש מוצר ישראלי בסיסי שמחירו גבוה בארץ מאשר בחו"ל, נראה מה קורה כאשר חצי מיליון ישראלים לא יקנו לפתע קוטג' במשך שלושה ימים. המניה תרד, וכך גם המחיר.
בפרשת השבוע שלנו יצאו אומנים בקריאה לסיום המלחמה. לא מומלץ ליפול למלכודת המילים המדויקות, כי הן לא מהות העניין. חלקם חזרו בהם לצורכי פרנסה וחלקם לא. יש שיצטערו ויש שיסבירו למה התכוונו באמת, אולם במדינה שיש בה חופש ביטוי כמו האומנות עצמה, אנשים יכולים לכתוב יחד כל דבר במסגרת החוק שהוא דעתם.
בפירוש הפסוק הזה ניתן לומר כי הדבר עשוי לחולל שינוי ביחס של כתיבת דברים על ידי קבוצות, וודאי כשמדובר באומנים, שגם ככה קשה להם פרנסתם. וכך נאבד כמה מעלות בשדה הראייה הצר שלנו, כי לא יבואו לנו עוד אורי אבנרי וחיים גורי, מאיר אריאל ואחרים.
פרשת השבוע היא מנגנון מסדר, הרי המונים קוראים את אותה פרשה בסדר אחיד, עם אותם סיפורי עם ואותם גיבורים. אלו אותם מוסרי השכל, שנה אחר שנה. אז מדוע לא כתוב לצידם משהו חדש, כזה שמעורר שיח עדכני, שלא מוותר לכל אמירה נבובה או סרטון פשטני? שבו עם המשפחה ודברו, הרוויחו מזה דבר נוסף, כללים ברורים. בלי דעה אידיאולוגית, בלי פוליטיקה, כאשר מה שמעניין הוא איך זה יכול להשפיע עלינו, ואם זו דוגמה למשהו גדול הרבה יותר.
פרשת השבוע טומנת בחיקה אופטימיות רבה למשהו חדש, אז בואו נתחיל משהו מן ההתחלה, כמו להקים תאגיד של כמה מאות אלפי אנשים, שחותמים על אמנה אזרחית של הדברים החשובים להם כמו יוקר המחיה, תחבורה, כשרות מתאימה למי שרוצה, מרחב ציבורי וחינוך.
הקבוצה תחליט על מועצת מנהלים ותפעל באמצעות מנגנון הצבעה משוכלל. היא תחליף את שכבת הגבול הקריטית שכל כך חסרה בין הציבור לבין השלטון, תייצר השפעה ומעורבות והשתתפות פוליטית בחיי היומיום שלנו כפי שכל כך חסר, מה שנקרא "להצביע ברגליים". כי רק מי שמצביע על מטרה והולך אליה ברגל, יש לו סיכוי להגיע – ואני עדיין אופטימי.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
[email protected]
