בעיצומה של המלחמה ברצועת עזה, כשנראה כי התקדמות של ממש בהשגת מטרות הלחימה – בראשן השבת החטופים – מתעכבת, טוענים גורמים ביטחוניים כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ממשיך לפעול לפי דפוס פעולה קבוע וידוע לו היטב ממערכות קודמות – כזה המבוסס על שחיקה איטית, שימוש בתחבולות והפעלת לחץ מדיני חיצוני, עד לרגע ההכרעה.
"מעריב" שוחח עם משה פוזיילוב, בכיר לשעבר בשב”כ, חבר מטה השב”כ, כיום חוקר בכיר במכון משגב לביטחון לאומי, שמבקש להסתכל על הלחימה הנוכחית בפרספקטיבה רחבה יותר.
“יש רגעים שבהם נדמה שהכול תקוע: שחרור החטופים בעזה, המבוי הסתום בלחימה, והתחושה שאין מוצא”, אומר פוזיילוב. “אבל כשמסתכלים היטב על הדפוס שחוזר על עצמו בזירות השונות, מבינים שמשחק ארוך מתנהל כאן – משחק שמוכר היטב לראש הממשלה בנימין נתניהו ואשר הוא שולט בסודותיו היטב. כדי להבין את המהלכים החוזרים בניהול הקרב מאז אוקטובר 23 צריך לסקור את מהלכי המלחמה בלבנון ובאיראן”.
לדבריו, “בלבנון, צה”ל ניהל לאורך יותר משנה מערכה עקבית נגד חזבאללה: במשך שנה ארוכה, שחק צה”ל ו’קילף’ את נכסיו של החזבאללה זה אחר זה. החל בהשמדת משגרי רקטות, פגיעה במאגרים אמל”ח, שמורות טבע, ולקראת סיום מהלך של תחבולה מבריקה – מתקפת הביפרים – שבלבלה את חזבאללה ופתחה חלון תקיפה לעוצמה ישראלית מלאה. זה נגמר בעריפת הנהגת החזבאללה, ובניצחון מוחץ”.
באשר לאיראן, מתאר פוזיילוב מהלך תחבולתי נוסף שהוביל לעימות ישיר: “במקרה של איראן, גרמה ישראל למעורבות ובחיכוך ישיר של איראן, מתוך כוונה לגרור אותם למלחמה. האיראנים שמאז מלחמתם בעיראק הקפידו להילחם באמצעות כוחות פרוקסי, על מנת לחסוך בדם ולהימנע ממבחני כח, נפלו לתחבולה הישראלית".
"הפצצה של קונסוליה בה שהו קציני כוח אל-קודס האיראני בסוריה, הביאה את האיראנים להיגרר ולתקוף ישירות את ישראל. תגובתה הצנועה של ישראל – התקיפה הקטנה של מאי – שזכתה לכינוי המזלזל ‘תקיפת דרדלה’ – לא נועדה לספק תמונות ניצחון, אלא לבדוק יכולת: האם ניתן לשתק מכ”מים ולפתוח שמיים נקיים לחיל האוויר. צה”ל וחיל האוויר ביצעו בדיקת היתכנות, ניסוי שבחן את השיטה".
"משהניסוי הצליח, נפתחה הדלת למבצע רחב היקף, שבו ישראל ‘ערפה’ שוב את כל יכולות ההגנה האווירית האיראנית, ובסוף התהליך, באמצעות ארה”ב, פגעו בלב התוכנית הגרעינית האיראנית”.
“ועכשיו עזה”, ממשיך פוזיילוב. “כאן, לראשונה, מצאה עצמה ישראל בעמדת נחיתות כמעט מוחלטת כבר מהיום הראשון ללחימה. ההפתעה האסטרטגית של חמאס, רצח של מעל 1200 ישראלים וחטיפת מאות ישראלים כפתה על הממשלה וצה”ל מאבק כפול – לא רק מול חמאס, אלא מול מצפון לאומי שמסרב להשלים עם אובדן חיי חטופים. חמאס, מצדו, למד לנצל היטב את הפער בין עוצמתה הצבאית והמודיעינית של ישראל לבין חולשתה המוסרית, ומשתמש בו בנחישות – כפי שעשה בעסקת שליט”.
“נתניהו, כך נראה, מתמיד גם כאן באותה שיטה: קילוף נכסי חמאס, שחרור עוד ועוד חטופים, החלשה כלכלית וצבאית, שילוב תחבולות, והפעלת לחץ אזורי בעזרת מצרים, קטאר, סעודיה והאמירויות. הערכתי היא שהיוזמה להקמת ‘עיר הומניטרית’ אינה אלא קלף מיקוח במשא ומתן – סוג של ‘עז’ שאפשר יהיה להוציא בזמן הנכון. מה שיאפשר עוד מהלכים של הסכמות ושחרור חטופים”.
“צריך לומר ביושר: חמאס לא יוותר על אף חטוף מרצון טוב. רק שילוב של לחץ צבאי כואב, תחבולות מתוחכמות ולחץ אזורי מדויק יוכל לפרק את קלף הסחטנות. המחיר האנושי שמשלמים החטופים ובני משפחותיהם כבד, כמעט בלתי נסבל. אבל במונחים אסטרטגיים, זו הדרך היחידה שנותרה לישראל לסיים את המערכה כשהיא מחזיקה ביתרון", אמר.
"לאחר 30 שנות הכלה של הטרור מרצועת עזה, קברניטי המדינה אינם מוכנים רק להפוך את שעון החול עד התקפת החמאס הבאה. אפשר לאהוב את הדרך הזו ואפשר לשנוא אותה, אבל במזרח התיכון – במגרש שבו מכים ללא חוקים אין מתנות חינם – לעיתים רק מי שמוכן לשחוק, להונות, ולהכות בכל הכח ברגע הנכון – הוא זה שנשאר על הרגליים בסוף”.
