הכרזתו הדרמטית של הנשיא דונלד טראמפ על 2 באפריל כ"יום השחרור" של ארה"ב, תוך החמרת המכסים על רוב מדינות העולם, מטלטלת את מערכת הסחר העולמית, הכלכלה והשווקים הגלובליים. מעבר לערעור האמון של ארה"ב בעיני בעלות בריתה, לפגיעה בקשרים עם מדינות העולם ולהשפעה בעיקר על כלכלות סין, אסיה ואירופה, למכסים של טראמפ – שחותר לחזק את התעשייה והכלכלה האמריקאית – יש לכך השלכות עמוקות על הצמיחה הגלובלית.
בראיה גאופוליטית ואסטרטגית רחבה, התנגחותן של שתי הכלכלות הגדולות בעולם שמגיעה לשיאה דווקא בימים מתוחים אלה (משבר טאיוואן ומלחמות באוקראינה ובמזרח התיכון) ובתקופה בה הכלכלה הסינית מדשדשת (כגון, אבטלה גבוהה של צעירים ומשבר נדל"ן עמוק) – נושאת השלכות מרחיקות לכת. פרט לכך שמהלכיו של טראמפ צפויים להפחית משמעותית את היקף הייבוא של ארה"ב (שהגיעה ל-3.2 טריליון דולר ב-2024) ולשנות באופן דרסטי את הנוף העסקי-כלכלי ומערכת יחסיה עם סין.
הטלת המכסים, שנועדה להגביל את פעילותה הכלכלית הגלובלית של בייג'ינג ולצמצם משמעותית את הפער בהיקף הסחר ביניהן (בין השנים 2000-2024 חל זינוק של 1,200% בהיקף הסחר הכולל של סין שהגיע ל-6.2 טריליון דולר, לעומת גידול של 167% בהיקף הסחר של ארה"ב, שהגיע ל-5.3 טריליון דולר בלבד), עלולה להוביל דווקא לתוצאה הפוכה.
סין – שותפת הסחר הדומיננטית של רבות ממדינות אסיה, מזרח אירופה, המזרח התיכון, אוקיאניה, אמריקה הלטינית ואפריקה, בין השאר במסגרת פרויקט "החגורה והדרך" (BRI) – צפויה לחזק את קשריה המסחריים עם השווקים המתעוררים ומדינות ה"דרום הגלובלי". כל זאת, תוך ניצול קשריה הרבים בארגונים ופורומים בינלאומיים שונים ובהם ה-BRICS, התמקדות בייבוא דלקים, מינרלים וסחורות חקלאיות וייצוא מוצרים מוגמרים, בין היתר, באמצעות שימוש ביואן הסיני ומטבעות מקומיים אחרים, שמאיצים את שחיקת ההגמוניה האמריקאית ומעמדו הדומיננטי של הדולר בעולם.
בנוסף ועל רקע הערכות השליליות לפיהן צפויה האטה של 1-2.5% בצמיחתה של סין בעקבות צניחה דרסטית של 80% בהיקף הייצוא שלה לארה"ב, בייג'ינג עשויה להרחיב את שתופי הפעולה הכלכליים שלה גם עם בעלות בריתה של ארה"ב במרחב דרום-מזרח אסיה ובראשן, יפן וקוריאה הדרומית. שילוב בין מדיניות סחר אמריקאית אגרסיבית (כגון, מכסים של 46% על וייטנאם שהעודף המסחרי שלה עם ארה"ב עמד על 123.5 מיליארד דולר ב-2024) וקיצוץ בתוכניות סיוע חוץ ויוזמות בינלאומיות (כגון USAID, Radio Free Asia) מחלישים את השפעתה האזורית של ארה"ב ומגבירים את הלחצים והמחלוקות הפנימיות איתן מתמודדות כלכלות האזור שתלויות בה.
מנגד, הם מאפשרים לסין למצב-מחדש את עצמה כשותפה חלופית, חזקה ויציבה וכן, לכונן שותפויות דו/רב צדדיות שיסייעו בבלימת מאמציה של וושינגטון ליצור חזית מאוחדת נגד שאיפותיה הגאופוליטיות באזור. יתרה מזאת, חידוש הסחר בין בייג'ין, טוקיו וסיאול לרבות ייצוא חומרי גלם וייבוא שבבים מהן, עשוי להרחיב ולחזק את קשרי הסחר האזוריים ולמשוך מדינות נוספות לסין תוך התרחקות מארה"ב. מהלכיו הדרסטיים של ממשל טראמפ אף עשויה לזרז יצירתו של גוש כלכלי אסייתי בהובלת הממשל הסיני, שיקרין על התפצלות הסחר העולמי לגושי סחר מתחרים.
בראיה מערכתית רחבה, אין ספק איפוא שהשילוב בין הטלת מכסים של 32% על טייוואן והגברת תמיכתה הצבאית של ארה"ב בה, מחריפה את המתיחות בין הצדדים ומקרבת אותם ל"נקודת רתיחה". בו-זמנית מנגד, היא מהווה הזדמנות נדירה עבור סין למנף את התוקפנות האמריקאית במיוחד כעת, כדי לקדם את מעמדה והשפעתה האזורית והגלובלית.
הטור המלא יתפרסם בעיתון סופהשבוע
