ושוב רבים מעמיתיי במחנה הלאומי כועסים, זועמים ונשבעים שהם גמרו עם נתניהו. הפעם הסיבה היא החלטת הקבינט על הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי לרצועת עזה. אתחיל בווידוי אישי: כאיש המחנה הלאומי, כציוני, כאזרח ישראל וכיהודי אני חושב שאחרי טבח ה-7 באוקטובר חובתנו לטפל אחת ולתמיד בבעיה ששמה רצועת עזה. לא עוד דחיות וסבבים. הפעם רק עקירה מהשורש.
זאת ועוד. החגיגות שהעזתים חגגו במהלך שעות היום של ה-7 באוקטובר, התמיכה המוחלטת שלהם ברצח יהודים הופכת את כולם לשותפים לפשע הנורא ביותר שבוצע בעם היהודי מאז השואה. עזה היא חמאס, וחמאס הוא עזה. ומכיוון שזאת המציאות הפתרון היחיד שרלוונטי כעת מבחינתי הוא תוכנית הרילוקיישיין של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. כל ניסיון אחר לשקם את הרצועה עם העזתים לא יצלח ולא ייתן לנו את הביטחון שלא יהיו לנו עוד 7 באוקטובר. חשוב היה לי להקדים את עמדתי ודעתי כדי שהקוראים יבינו מהן עמדותיי והיכן ליבי נמצא.
וכעת להחלטת הקבינט מאתמול. כאמור, החלטה קשה, לא הוגנת וכזו שאני ממש לא אוהב. אך כדיפלומט לשעבר וכמי שעסק ועוסק בפועל בעשייה מדינית בארה"ב, כמי שמכיר את עולם המדינאות אני מבין שלפעמים כדי לשמר ולקדם את האינטרסים החשובים חייבים לקבל החלטות קשות ורעות. היה זה לא אחר מזאב ז'בוטינסקי, יו"ר תנועת בית"ר, שאמר כי "מבין שתי רעות בחר לך את הקטנה יותר". נדמה כי אתמול הגענו לצומת של בחירה בין שתי רעות. האחת גדולה ואחת קטנה.
הרעה הגדולה היא סיום המלחמה מבלי להכריע ולהכניע את החמאס. מבלי לשחרר את החטופים ומבלי להסיר את האיום העזתי מגבולנו הדרומי. אל מול רעה זאת, ניצבת רעה קטנה יותר של הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי שעלול להגיע לידי מחבלי החמאס. הכנסת הסיוע נועדה למנוע הפעלת מכבש לחצים בינלאומיים עלינו, אולי חלילה בתוספת סנקציות ממשיות. זאת המציאות וממנה צריך לבחור כיצד עלינו להתקדם. מי שחושב שאפשר להתעלם מהמציאות בתקווה שהצדק המוחלט ינצח, הוא תמים במקרה הטוב ואוויל במקרה הרע. ניהול מדיניות איננו לימוד תיאורטי בבית המדרש. ההחלטות שחייבים לקבל אינן החלטות תיאורטיות. לכן, מי שחושב שאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה לוקה בהבנת המציאות.
בדיוק בנקודה זו רוב אנשי המחנה הלאומי לא מבינים את המגבלות שבמסגרתם ממשלה וקבינט פועלים. מבחינת רבים וטובים מאנשי המחנה הלאומי מדינת ישראל יכולה לעשות מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה. וההוכחה לכך, היא העובדה שמלחמת "חרבות ברזל" כבר נמשכת מעל שנה וחצי בניגוד לדעת העולם ובניגוד ללחצים בינלאומיים. מי שטוען זאת לא מבין במה מדובר. ראשית, העובדה שהמלחמה נמשכת כבר למעלה משנה וחצי למרות הלחצים ולמרות דעת הקהל היא תעודת כבוד לניהול המערכה המדינית עד כה.
כדאי להזכיר שמעולם מדינת ישראל לא הצליחה לנהל מלחמה מעבר לחודשיים-שלושה. תמיד הלחצים הבינלאומיים הכריעו אותנו ונאלצנו לעצור באמצע. העובדה שהפעם זה לא קרה היא הצלחה מדינית גדולה שאיננה דבר של מה בכך. אבל יתירה מכך, חשוב להבין שבחודשים האחרונים, ובמיוחד בשבועות האחרונים, הלחץ המדיני הלך והתעצם. הליגה הערבית, האו"ם, האיחוד האירופי, מנהיגי מדינות כולם ואפילו ידידינו בארה"ב דרשו מישראל להכניס סיוע הומניטרי כדי למנוע רעב ברצועה. אם לא נעשה זאת, כך נאמר לנו, הם יאלצו לקבל החלטות קשות נגדנו.
גם מול לחצים אלה נתניהו ושותפיו הצליחו להתמודד, אבל עכשיו הגענו לקו האדום. בנקודת הזמן הנוכחית כלל לא חשוב אם אנחנו צודקים (ברור שכן) או לא. מה שחשוב שנקדם את האינטרסים שלנו. כדי לקדם אותם, הגענו לנקודה שבה עלינו "לשלם" מחירים עבור המשך ניהול המלחמה נגד החמאס. מי שחושב שנוכל להמשיך במלחמה ולהתעלם מהמערכת הבינלאומית טועה ומטעה.
המחיר שעלינו לשלם כעת הוא הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי. האם אני אוהב את זה? ממש לא. אבל כל מי שעיניו בראשו מבין שלעיתים הבחירה היא בין שתי רעות. וכמו שאמר ז'בוטינסקי במקרים שכאלה החוכמה לבחור ברעה הקטנה יותר. בבחירה בין הפסקת המלחמה והשארת החמאס בשלטון בעזה לבין הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי, אין לי ספק מה עדיף. ואני מציע לחבריי אנשי המחנה הלאומי, סתמו את אפכם וקבלו את המציאות כפי שהיא. מי שחושב שיוכל להשיג את כל העולמות ימצא את עצמו בסופו של דבר קרח מכאן ומכאן.
ונקודה אחרונה לסיום: כל ה"חכמים" שמסבירים לכולנו מה נכון ומה לא נכון. שאלה קטנה לי אליכם: מתי פעם אחרונה התעסקתם בתחום המדינאות? מתי תרמתם למלחמה המדינית שישראל נתונה בה למעלה משנה וחצי? אני מבין את התסכול, אבל כדאי לומר את המובן מאליו – תסכול איננו מדיניות. מדינאות היא מקצוע. בדיוק כפי שפיקוד צבאי הוא מקצוע. כפי שלא הייתם נותנים לאדם חסר ניסיון בתחום הצבאי לנהל מלחמה, כך אני מצפה מכם למנוע מאנשים שאין להם מושג ירוק במדינאות לנהל את המדיניות שלנו, בטח בזמן מלחמה. זכרו – מבין שתי רעות, בחרו לכם את הקטנה יותר.
הכותב הוא ראש מטה שר החוץ לדיפלומטיה והסברה, והקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב, לשעבר.
