קולות נוספים שנשמעו בהפגנות ברחבי חאן יונס: "אנחנו עייפים מעקירה. אנחנו עייפים מחוסר אוכל, אני וילדיי, יש לי 22 נכדים", אמרה אישה עזתית. "כשילד בא ואומר לי: 'תני לי חתיכת לחם, סבתא, לפעמים, יש לי כיכר לחם אחת. אני נותנת להם אותה ואני ישנה רעבה", סיפרה בכאב. "אלוהים אדירים, אנחנו עייפים. מה היינו אומרים על הסבל? הסבל ברור מאוד, תסתכלו על האנשים, מה אשמתם? לאחד יש מישהו בכיסא גלגלים, ולאחר יש נכות, לאן היינו הולכים? גם אם נלך לים, אין ביטחון. הם שורפים את הילדים בתוך האוהלים".
"אנחנו גוססים לאט. הם צרים עלינו, אין אוכל, שתייה או כלום. אפילו האספקה שהייתה לנו, הכל נגמר", אמרו המפגינים. "היינו צריכים עדשים ופסטה. כן, אנחנו אנשים סבלניים, אבל עד מתי עלינו להיות סבלניים? אנחנו בני אדם".
עקורה נוספת סיפרה את תחושותיה: "אני לא יודעת לאן אנחנו הולכים, אלוהים אדירים, אני לא יודעת. אני לא יודעת לאן הלכו ילדיי, כל האנשים אבודים". המשיכה ואמרה כי היא מעדיפה להישאר בבית שלה ולא לעזוב: "מה נשאר מהמדינה? זה מספיק, בואו נישאר בבתים שלנו, אנחנו בסדר עם מה שיש לנו. אנחנו לא רוצים לעזוב, זה מספיק, אנחנו באי-סדר בלילה, ועכשיו אנחנו באי-סדר, זה מספיק, אלוהים לא ציווה על זה".
