כבכל שנה עולות הטענות הקבועות על העתקות בשירי האירוויזיון. לפעמים מדובר בקטע משיר שנשמע דומה לשיר אחר, לפעמים כמה שניות שמזכירות שירים מוכרים אבל השנה, לפחות בעיניים ישראליות, נדמה שנחצה רף מסוים עם השיר Róa של הצמד VÆB שנשמע באופן חשוד כמו השיר "חתונת השנה" שיצר, כתב והלחין אופיר כהן וביצעו אייל גולן ואיתי לוי (הידוע גם לפי השורה "אח שלנו מתחתן…").
מצד שני, צריך להיות הוגנים ולהזכיר כי גם השיר New Day Will Rise שכבש את המקום השני באירוויזיון עורר סערה כשפורסם כאשר גולשים רבים טענו שהוא מזכיר באופן מחשיד את "Ne Me Quitte Pas", השאנסון האייקוני של ז’אק ברל מ־1959. אגב, קרן פלס מצידה הודתה שהיא ראתה בביקורת הזו מחמאה היות והיא "ניזונה ממוזיקה כזאת, אז הגיוני שיש השראה".
אז מה הגבול בין השראה לבין העתקה? מתי דמיון מוזיקלי הופך לעילה משפטית? נתחיל מהשיר "Róa" האיסלנדי. לטענת הפזמונאי אופיר כהן, מדובר בהעתקה ברורה ולדבריו, לא מדובר בדמיון מקרי או בהשראה עמומה – אלא בלחן שמועתק כמעט במלואו.
ואכן, השוואה בין השניים חושפת דמיון בולט בפזמון, בקצב ובמוטיב המרכזי. כהן כבר פנה לאיגוד השידור האירופי בבקשה לבדוק את הנושא, ובמקביל לפי כלי התקשורת אופיר ציין כי יבחן אפשרות לפעול משפטית.
האם יש לו קייס? ככל הנראה – כן. גם לפי הדין הישראלי וגם לפי הדין האירופי, לחן הוא יצירה מוגנת. העתקה של חלק מהותי ממנו – גם אם אינה שלמה – יכולה להיחשב להפרת זכויות יוצרים. העובדה שהשיר המקורי פורסם כבר לפני שנים והפך ללהיט מוכר בישראל, מחזקת את הסברה שמישהו במעגל היצירה האיסלנדי יכול היה להיחשף אליו, גם בלי כוונה מפורשת להעתיק.
כאן בדיוק נמתח הקו הדק שבין השראה לגיטימית לבין העתקה אסורה. הדין אינו אוסר על יצירה בהשפעת יצירה קודמת. להפך – תרבות מוזיקלית בנויה על דיאלוג מתמשך בין דורות וסגנונות. אך כשהדמיון נוגע בליבה של היצירה – הפזמון, ההרמוניה המרכזית או המבנה המלודי – עולה חשש להעתקה מהותית. ובמקרה כזה, אין זה משנה אם נעשתה בתום לב.
תקנון האירוויזיון עצמו מחמיר לא פחות, על פיו כתוב שעל כל שיר שנבחר להיות מקורי, ושלא פורסם/שודר/ נוגן בפומבי במקצת או במלואו לפני הראשון בספטמבר שלפני התחרות. אם השיר שנבחר הוצג במקצת או במלואו ברשת או בהופעה לפני הראשון בספטמבר, על בוחר השיר לדווח על כך לגורם המפקח בהפקת האירוויזיון, שלו יש את הסמכות להחליט האם השיר כשיר וראוי להתקבל לתחרות.
בתחום ההיפ-הופ והפופ האלקטרוני, מקובל לשלב קטעים מיצירות קיימות – סימפולים, ביטים וריפים. אך גם כאן הדין ברור: כל שימוש כזה דורש רישיון. לא משנה אם מדובר בשתי שניות או עשרים – ברגע שהאוזן מזהה, זו יצירה נגזרת לכל דבר.
המשפט המוזיקלי המודרני כבר הכיר באחריות על "העתקה תת־מודעת" – אותה תופעה שבה יוצר משוכנע שכתב משהו מקורי, אך בפועל שיחזר לחן שחלחל לזיכרונו משמיעה קודמת. חשוב לציין שלא צריך להוכיח שהאיסלנדים התכוונו להעתיק – די בכך שיוכיח דמיון מהותי בלחן, ושהשיר המקורי היה נגיש או מוכר. ובזירה הבינלאומית של היום, קשה לטעון לבידוד תרבותי.
אם נוסיף לכך את תקדים השיר "Toy", שבעקבות טענות על דמיון ל־"Seven Nation Army" של ה־White Stripes ג'ק וויט לא רק קיבל קרדיט אגבי וחד פעמי, אלא הוכר ברשימת הכותבים לצד דורון מדלה וסתיו ברגר ואת תביעות הענק שבהן הסתבכו אמנים כמו אד שירן (שבסוף ניצח בתביעה נגדו ולא הוכר מפר זכויות), רובין ת'יק או סם סמית – אפשר להבין שהדין נוטה יותר ויותר להגנה על ייחוד מוזיקלי.
השורה התחתונה פשוטה: השראה אינה עבירה על החוק – אך שימוש בלתי מורשה ביצירה מוגנת הוא כן. והעולם שבו אנו חיים דורש זהירות – לא רק ברגש, אלא גם במשפט. עבור יוצרים, מפיקים ומשלחות לאירוויזיון, זהו שיעור חשוב: לא מספיק שיר יפה. הוא גם צריך להיות שלך.
עו"ד חמוטל נירן, משרד עו"ד ארליך, נויבואר מלצר מקבוצת ארליך
